תולדות המוסיקה המערבית: האסכולה הונציאנית

תולדות המוסיקה המערבית: האסכולה הונציאנית

הסיכומים עוזרים לכם? אנא שקלו לתת תרומה קטנה בתמורה

 האסכולה הונציאנית

המאה ה-16 בונציה היא תקופה חשובה בתולודת המוסיקה המערבית . במאה ה-16 וונציה הייתה, לצד רומא, העיר החשובה ביותר בחצי האי האיטלקי. ונציה הייתה אדישה לסכסוכים המדיניים של שכנותיה, היא נשלטה באופן מסודר ע"י קבוצה קטנה של בעלי שררה, והנמל שלה היה הפתח העיקרי של אירופה למסחר עם המזרח – כך שבסוף המאה הגיעה לשיא פריחתה, עושרה ועוצמתה.

לב ההתרחשות המוסיקלית בוונציה היה בכנסיית סט. מרקוס. הכנסייה הייתה די מנותקת מהשפעתם של גורמי דת חיצוניים כך שהתרחשו בגבולותיה גם אירועים חילוניים רבים. המוסיקה בכנסייה בוונציה שיקפה את העוצמה הן של המדינה והן של הכנסייה.  המוסיקה נועדה להשמעה בציבור בכל צירוף אפשרי של הצללה וסידור המבצעים. בוונציה לא היה מקום לסגפנות וההתייחסות לדת הייתה קלילה יותר מאשר ברומא. האווירה הייתה מוחצנת, הדוניסטית, קוסמופוליטית (עקב שנים ארוכות של מסחר עם המזרח) וראוותנית.

המוסיקה הייתה תחת פיקוחם של פקידי מדינה שלא חסכו בהוצאות שנועדו לשמר את האיכות הגבוהה של המוסיקה בה. משרת הקאפלמאיסטר בכנסיית סט. מרקוס הייתה המשרה הנחשקת ביותר באיטליה. היו בה שני עוגבים תמיד מאוישים לאחר ברירה קפדנית, בין נגני העוגב בכנסייה ניתן למנות את אנדראה וג'ובאני גבריאלי. בוונציה נכתבה המוסיקה לעוגב המשמעותית ביותר באיטליה. היא הייתה בעלת מרקם עשיר ומלא, הומופונית בעיקרה, צבעונית ומגוונת בהצללותיה, ובמוטטים חטיבות הומופוניות מובאות במרקם כורדלי הומופוני.

בוונציה הונהגה כתיבה לשני הרכבים נפרדים שכל אחד מהם מוצב בחלק אחר של הכנסייה. כתיבה הייתה בשימוש גם במקומות  אחרים אך בוונציה הייתה לה עוצמה רבה יותר. הוונציאנים לא הוגבלו לכתיבת א-קאפלה בלבד, כך שהם שלבו במוסיקה שלהם עוגבים, כלי נשיפה (טרומבונים וחצוצרות), וכלי קשת למיניהם. ג'ובאני גבריאלי הרחיב את המוטט וכתב ל-3-5 הרכבים שונים, בכל הרכב מקהלה וכלי נגינה מגוונים. לכל אחד שילוב אחר של קולות גבוהים או נמוכים ושל כלי נגינה. המוסיקה בוצעה אנטיפונאלית, עם חילופים בין התזמורות השונות, ומגיעה לשיאים צליליים מסיביים עם איחוד כל הכוחות המבצעים.

 

הגוף המבצע שחולק לכמה תזמורות נקראCORI SPEZZATI , ובאמצעותה החלו לעבוד יותר על ניגודי הצללות – עיקרון שהיה מהותי בהתפתחות סגנון הקונצ'רטנטה בבארוק.

אחת היצירות המפורסמות מהתקופה היא "הסונטה פיאנו ופורטה" של גבריאלי. תרומתה היא בכך שכל תפקיד מודפס יועד לכלי נגינה ספציפי, כלומר: פרטיטורה. חידוש אחר הוא אינדיקציה של פורטה ופיאנו, אך במובן שהפורטה הוא נגינה של כל התזמורת יחדיו, והפיאנו של הקבוצות הקטנות. השם סונטה בעת ההיא ציין באופן כללי מוסיקה לאנסמבל כלי נגינה.

הסגנון הוונציאני היה נערץ ברחבי אירופה ומלחינים רבים ניזונו ממנו. מבין הבולטים ניתן לציין את היינריך שוץ הגרמני.

סיכום

המרקם של קולות בעלי חשיבות זהה היה טיפוסי לפלסטרינה, לאסו בירד וגבריאלי, כפי שהיה נפוץ אצל אוקגהם וז'וסקן. מרקם זה, יותר מכל סמן אחר הוא זה המפריד את מוסיקת הרנסנס מהבארוק, זאת למרות שהומופוניה החלה כבר לחלחל לכל צורות הכתיבה. השכיחות של ההומופוניה במוסיקה הוונציאנית היא זו שמבשרת את בוא הסגנון הבארוקי. כמו כן קווי מתאר של טונאליות של מז'ור-מינור  מתחילים להתהוות אצל מלחיני הרנסנס המאוחר.

הריתמוס הולך ונעשה יציב וצפוי יותר. קיימת תחושה של תיבות. אמנם הבארוק פותח בהתנגדות לסדירות ריתמית אך עם סיומו המקצב הסדיר יחד עם טונאליות ברורה הופכים למסגרת מקובלת.

הבארוק ממשיך בחתירה להשגת הבעה מוסיקאלית מקסימאלית של המילים. במוסיקה הכלית כבר נעו מעבר למילים, ובבארוק, גילו את עוצמת ההבעה בשירי סולו שעד אז, היו קטעים ליריים הגזורים מהמדריגלים ותו לאו.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות