שמות כ' 1-14
עשרת הדיברות
מבנה: חמשת הדיבות הראשונים ("הלוח הימני") עניינם מצוות שבין אדם למקום (כלומר ה')
חמשת הדיברות השניים ("הלוח השמאלי") עניינם מצוות שבין אדם לחברו.
את הדיבר החמישי "כבד את.." ניתן לראות כדיבר מעבר השייך לשתי הקבוצות.
הבדלים נוספים:
חמשת הדיברות הראשונים מנוסחים באריכות מכיוון שהם מיוחדים לעם ישראל ונגזרים מהאמונה המונותיאיסטית ומצריכים הסבר, לעיתים מלווה להם הנמקה\אזהרה\גמול. בדיברות הראשונים מופיע המקור לחוק ה' אלוהיך.
חמשת הדיברות האחרונים הם חוקים מוכרים וידועים ומנוסחים בקצרה. מכיוון שאלו מצוות בין אדם לחברו, לא מופיע באחרונים שם האל.
הדיברות:
1. "אנכי יהוה אליהך אשר הוציאתך מארץ מצרים מבית עבדים"
דיבר זה הוא פתיחה לכל שאר הדיברות ובו מציג ה' את עצמו ואת פועלו ההיסטורי למען העם. ייחודו של דיבר זה הוא שאין בו כל ציווי אלא הצהרה בלבד:
א. אפשר לראות בהצהרה עצמה מצווה לעשות: להאמין בה', מתוקף אמונה זו נגזרים כל החוקים.
ב. יש הטוענים כי זו היא כותרת בלבד, ומובא כיסוד שאר הדיברות.
ג. אפשר לצרף להצהרה זו את הפסוק הבא ("לא יהיה לך אלהים אחרים על פני") וכך נוצר דיבר על האמונה המונותיאיסטית.
2. "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני"
" לא תעשה לך כל פסל וכל תמונה אשר בשמים… בארץ… ואשר במים…"
"לא תשתחוה להם ולא תעבדם"
בשלושת האיסורים הנ"ל ניתן למצוא הדרגתיות:
מהאמונה הפאסיבית באלוהים אחרים ("לא יהיה לך") דרך עמדה אקטיבית של עשיית פסל ותמונה ועד עבודת פולחן את אותם אלילים.
הדיבר מפרט את האיסור על גישום האל לתחום רחב: "שמיים מעל", "בארץ מתחת" ו-"במים מתחת לארץ" – הרעיון המשתמע הוא שה' ניצב מעל לתופעות הטבע.
עקרון הגמול: הגמול בדיבר זה הוא גמול לדורות – צאצאיו של חוטא יסבלו ארבע דורות ואילו שכרו של צדיק יתפרש על פני אלפי דורות.
3. "לא תשא את שם יהוה אלהיך לשוא, כי לא ינקה (יסלח) יהוה את אשר נשא שמו לשוא".
שווא=שקר, אסור להזכיר את שם ה' בהקשר שקרי או להשבע שבועת שקר, או שאין להזכיר את שם ה' ללא צורך ולא במקום המיועד לכך.
4. "זכור את יום השבת לקדשו"
אדם מישראל מצווה לשמור את השבת כדי לחכות את מעשה ה' בבריאה. אך בדברים ה' מובא נימוק סוציאלי לפיו ביום שבת נחים הכל ולא עובדים. נימוק היסטורי – זכר ליציאת מצרים.
5. "כבר את אביך ואת אמך, למען יאריכון ימיך על האדמה אשר יהוה אלהיך נתן לך"
זהו חוק מעבר העוסק גם ביחסי אדם למקום וגם אדם לחברו, מכיוון שההורים נתפסים כשותפים לה' בהבאת הילד לעולם, כך כל פגיעה בהורים היא פגיעה בה'. הדיבר מוצג גמול אישי (הארכת ימים) אך ניתן לראות בו גם גמול קיבוצי (על האדמה שה' נותן לך) – האדמה ניתנת לעם ותילקח ממנו אם לא יכבד את הוריו.
6. "לא תרצח"
מכיוון שנברא האדם בצלם חייו קדושים. בהמשך נעשית הבחנה בין רצח במזיד לרצח בשוגג.
7. "לא תנאף"
קדושת המסגרת המשפחתית. לאדם אסור לשכב עם אישה נשואה שאינה אשתו.
8. "לא תגנב"
9. "לא תענה ברעך עד שקר"
איסור להעיד עדות שקר בבית-המשפט.
10. "לא תחמד בית רעך לא תחמד אשת רעך ועבדו ואמתו ושורו וחמרו וכל אשר לרעך"
איסור לחמוד (במחשבה) את רכושו של החבר (בו נכללת האישה ואפילו לא בראש הרשימה). זהו איסור על יצרי לב ולא על פעולה אקטיבית.
קושי 1: כיצד ניתן לצוות על הלב לא לחמוד?
פתרון: רש"י טוען כי תוצאות החמידה עשויות להיות הרסניות ולכן יש להימנע מיצר זה. הסבר נוסף הוא שמדובר בחמידה המובילה לאקט מעשי.
עשרות הדיברות הם חוקים אפודיקטים – צו מוחלט הקובע נורמות עקרוניות. החוק חל על כולם בכל תנאי, הפנייה בגוף שני מטילה את האחריות על כל פרט ופרט כאילו פונה אליו ה' אישית.
דברים ה' 6-18
גם בספר דברים מובאות עשרת הדיברות אם כי בשינויים מסוימים המעידים על אופיו החברתי-סוציאלי של ספר דברים.
עפ"י הפרשנות המסורתית: משה נואם בפני העם 40 שנה לאחר מעמד הר סיני, ערב הכניסה לא"י, ומזכיר להם את התחייבותם.
עפ"י ביקורת המקרא: ספר דברים נכתב בימי יאשיהו (622 לפנה"ס) וברוח זו ניסו הכותבים לחוקק חוקים יותר חברתיים מאשר ספר שמות.
ההבדלים:
-הדיבר הראשון, השני והשלישי זהים בשני הספרים.
– דיבר רביעי: זכור את יום השבת מול שמור את יום השבת – לפי חז"ל "זכור" הוא מצוות עשה (זיכרון-נימוק דתי) ואילו "שמור" הוא מצוות לא תעשה (תחלל שבת) (נימוק סוציאלי).
בספר שמות נימוק השבת הוא דתי ונועד לחקות את מעשה ה' בבריאה, בדברים הנימוק הוא חברתי ונועד בכדי שכולם ינוחו וכן אליו מתווסף נימוק היסטורי (לזכור את עבדות מצרים) המחזק את הנימוק הסוציאלי.
–דיבר חמישי: בספר דברים מתווספת להבטחת הגמול לדורות והארץ גם הבטחה אישית מתמרצת: "למען ייטב לך".
-בדיברות 6-8 מתווספת ו' החיבור.
–דיבר תשיעי- המילה שווא מתחלפת במילה שקר (נרדפות).
–דיבר עשירי: בפירוט הדברים שאסור לאדם לחמוד מעלה ספר דברים את האישה לראש הרשימה בכדי לחזק את מעמדה (בשמות היא במקום השני לאחר הבית).
סיכומים בתנ"ך לבגרות – סיכום כללי
סיכומים בתנ"ך לבגרות – חוק וחברה במקרא