פסיכולוגיה חברתית – סיכומים: תיאוריית ריגושים דו גורמית

פסיכולוגיה חברתית – סיכומים: תיאוריית ריגושים דו גורמית

הסיכומים עוזרים לכם? אנא שקלו לתת תרומה קטנה בתמורה

תיאוריית ריגושים דו גורמית

ברשייד ווולסטר (1974), מן החוקרות החשובות של הפסיכולוגיה החברתית בתחום המשיכה הרומנטית, מייחדות את האהבה מן החיבה בשלושה היבטים:

א) החיבה קשורה בגמולים חיוביים ממשיים, ואילו במשיכה הרומנטית מעורבים גם דמיון והזיות. האדם מדמיין שמושא אהבתו יעניק לו סיפוקים ויגשים את מאווייו בהווה ובעתיד.

 ב) בניגוד לחיבה, הגוברת בדרך כלל עם הזמן ועם השהייה במחיצתו של הזולת, האהבה עשויה להתעורר בבת אחת והזמן הוא בעוכריה. האהבה היא מאבק מתמיד נגד הזמן, בעיקר למי שציפו שהזולת יעניק להם יותר ממה שהוא מסוגל.

ג) החיבה קשורה בגמולים החיוביים שהזולת מספק. גם המשיכה הרומנטית יכולה להתבסס על גמולים חיוביים. אולם, קורה שבני אדם מתאהבים דווקא באדם שהם עלולים לסבול ממנו.

ברשייד ווולסטר אימצו את תיאוריית הריגושים הדו גורמית של שכטר (Schacter, 1964), כמסגרת להסבר האהבה. הן מניחות ששני גורמים הכרחיים לאהבה: עירור פיזיולוגי ופירוש הכרתי מתאים. גבר שיחוש עירור פיזיולוגי כמו הזעה או דופק מואץ ויראה אישה מצודדת, יפרש את התרגשותו כאהבה, והדבר נכון גם לגבי אישה באותו מצב. הפירוש ההכרתי שהאדם נותן לעירור הפיזיולוגי הוא המצית את האהבה. ההתפעלות האסתטית, העירור המיני והכאב- המלווים את העירור הפיזיולוגי- עשויים לעורר אהבה לזולת. לתיאוריה זו נמצא אישוש בסדרת מחקרים. אחד המחקרים בחן את השפעת הפחד על משיכה בין המינים (Dutton & Aron, 1974). גברים ונשים הוזמנו למעבדה בזוגות כדי להשתתף במחקר שהוצג כחקר הלמידה. למעשה רק הגברים שימשו נחקרים, ובת זוגם הייתה שחקנית משתפת פעולה. כשהגיעו הגברים למעבדה הם התבשרו, שבמהלך הלמידה הם יקבלו הלם חשמלי. למחלקם נאמר שההלם יכאיב להם מאוד ולאחרים נאמר שהם קבוצת הביקורת, שההלם יהיה חלש וכמעט לא מורגש. בתואנה שעליו לוודא שהנבדקים אינם נתונים להשפעות חלופיות מלבד המניפולציה בניסוי, ביקש החוקר מהגבר (בסוד, בלי שהאישה תרגיש בכך) לומר לו באיזו מידה היא מושכת בעיניו. התוצאות היו חד משמעתיות: הגברים שהופחדו נמשכו אל האישה יותר מהגברים הרגועים. אותם חוקרים בחנו את השפעת ההתרגשות על המשיכה הבין מינית גם במחקר שדה שערכו בקצותיהם של שני גשרים בוונקובר, קנדה. הגשר האחד גישר על תהום סלעית בעומק של 70 מטר, והיה צר, מתנדנד וקשה למעבר. הגשר האחר היה יציב ונוח למעבר, ונמצא 3 מטרים מעל מסעף של נהר. הנבדקים היו גברים שחצו את הגשר בלא קשר לניסוי. מיד עם הגיעם לקצה הגשר פנו אליהם אישה או גבר וביקשו מהם למלא שאלון לצורך פרויקט שהם מכינים באוניברסיטה. הם הוסיפו שישמחו למסור לנבדקים עוד פרטים על הפרויקט במועד מאוחר יותר, כשלא יהיו דחוקים בזמן. הם רשמו מספר טלפון על פיסת נייר ומסרו אותה לנחקר. כמה גברים התעניינו בפרויקט וטלפנו אחר כך לברר עליו פרטים? איש מהנבדקים שגבר פנה אליהם לא טלפן. בקרב הגברים שאישה פנתה אליהם ניכרה התעניינות בפרויקט, אבל שיעור המטלפנים מבין הגברים שחצו את הגשר המפחיד היה גבוה משיעור המטלפנים שחצו את הגשר היציב והנוח. ההתרגשות שאחזה בהם בחצותם את הגשר (ונבעה מפחד) התפרשה כמשיכה אל האישה. במחקר אחר תועדו גילויי חיבה ואהבה בין בני הזוג (במגע ובדיבור) בעת שנכנסו לאולם קולנוע ובעת יציאתם לאחר הסרט. זוגות שצפו בסרט פעולה מעורר הפגינו יותר ביטויי אהבה כשיצאו מהסרט בהשוואה לכניסה אליו. בקרב זוגות שצפו בסרט שאינו מעורר רגשות לא נמצא הבדל בכמות ביטויי האהבה לפני הצפייה בסרט ואחריה. נראה שגם במקרה זה העוררות שגרם הסרט פורשה כאהבה כלפי בן או בת הזוג. במונחי תורת הייחוס, בני הזוג ייחסו בטעות את העוררות למשיכה כלפי בן או בת הזוג במקום לסרט שראו (Cohen, 1989). כאשר מדובר באנשים שאינם מכירים זה את זה, צריך שיתקיימו כמה תנאים כדי שהם יעשו ייחוס מוטעה ויחושו אהבה. ראשית, יש צורך בסוציאליזציה מתאימה, שתכין את הפרט לאפשרות שהוא עשוי להתאהב ביום מן הימים (Dion, 1988). בתרבות שלנו רובנו עוברים הכנה כזו עוד בילדותנו. שנית, הפרט צריך לתפוס את האדם שבקרבתו כמתאים להיות מושא לאהבתו מבחינת האטרקטיביות שלו, גילו, השכלתו, עמדו החברתי ומאפיינים נוספים. אם התנאים האלה מתקיימים בזמן שהפרט חש עוררות מוגברת, עולה הסבירות שהוא ייחס את תחושת העוררות לאדם המצוי לידו ויחשוב שהוא "מאוהב" בו, גם אם הסיבה האמיתית לעוררות היא שונה (Hatfied & Walster, 1981). תחושת ה"אהבה" עשויה להיות פתאומית ומהירה ומלווה גם בשינויים ביוכימיים המגבירים את ההתרגשות והשמחה (Toufexis, 1993). אפילו בתנאי מעבדה עשוי ייחוס מוטעה כזה לעורר בנבדקים רגשות אהבה תוך שתי דקות מרגע ההיכרות ביניהם (Kellerman, Lewis & Laird, 1989). במחזהו של שייקספיר, רומאו ויוליה, מתחזקת האהבה בין בני הזוג לנוכח ההתנגדות מצד המשפחות לכל קשר בין מי מבניהן. ואכן, תופעה זו מוכרת, והיא נקראת על שם המחזה. דריסקול ושותפיו פנו לזוגות נשואים ולזוגות היוצאים יחד תקופות ממושכות, וביקשו מהם למלא שני שאלונים: שאלון אחד שבדק את מידת ההפרעה של ההורים ליחסים ביניהם, ושאלון שני שבדק את עוצמת האהבה בין בני הזוג. החוקרים מצאו מתאם חיובי בין התערבות ההורים לעוצמת האהבה בקרב הזוגות הנשואים והלא נשואים כאחד. ככל שהורים מנסים להפריע לקשר- כך גוברת האהבה בין בני הזוג. דריסקול וחבריו פנו לאותם זוגות כעבור שישה חודשים, וביקשו מהם לחזור ולמלא את אותם השאלונים. עתה יכלו החוקרים לבדוק אם שינויים בהתערבות ההורים היו כרוכים בשינויים באהבה בין בני הזוג. ואומנם, התערבות (הפרעה) גוברת לוותה בהתגברות האהבה, ואילו ירידה בהתערבות בהיחלשות האהבה. ייתכן שההסבר הסיבתי הפוך: בעקבות היחלשות האהבה פחת הלחץ מצד ההורים, אבל ניתוחים סטטיסטיים שערכו החוקרים מלמדים שאין תוקף מחקרי להסבר החלופי. תופעת "רומאו ויוליה" נכללת במסגרת תיאוריית הריגושים שכן אפשר שהריגוש שגורמת התערבות ההורים הוא המחזק את האהבה. ואולם, ייתכן שעקב הקשיים שההורים מערימים, מחפשים בני הזוג סיבות "טובות" להתקשרות, ופעולה קוגניטיבית (ולא רגשית) זו היא המגבירה את האהבה. הסבר זה לא הועלה בספרות ולא נחקר עד כה.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות