פסיכולוגיה חברתית – סיכומים: תהליכי הבניה ותוקפנות
הסיטואציות כשלעצמן לא גורמות לדבר, והן מצריכות הבניה של האדם המתמודד עימן. נדון במספר ניסיונות להראות כיצד הבניה של סיטואציות מסוימות עשויה לגרום לתוקפנות.
היפותזת התסכול-תוקפנות (Frustration-Aggression)
היפותזה זו נוצרה בעקבות ניסויי מעבדה בחולדות והיא טוענת שהגורם היחידי של תוקפנות הנו תסכול (Frustration) – המצב הפנימי המלווה את הכישלון של נסיונות האינדיבידואל להשיג מטרה מסוימת. ע"פ התיאוריה, כל מעשי התוקפנות מגיעים לאחר תסכול, וכל תסכול מוביל לתוקפנות או לרצון לבצע תוקפנות.
גרסאות מעודנות יותר של תיאוריה זו מציעות רעיונות ספציפיים יותר לגבי הגורמים לתוקפנות, וטוענות שתוקפנות עולה ביחס ישר לגורמים הבאים:
- כמות הסיפוק לה האדם מצפה לפני שהמטרה נחסמת בפניו.
- מידת המניעה מהאדם להשיג את המטרה.
- השכיחות בה נמנע מהאדם להשיג את המטרה.
- מידת הקרבה של האדם להשגת המטרה.
מחקר המדגים זאת: משתף הפעולה נדחף לפני הנבדק בתור של אנשים הממתינים לסרט. באחד התנאים נבדק המטרה היה במקום 12 בתור ובתנאי השני הנבדק היה במקום השני. נמצא שהנבדק השני גילה יותר תוקפנות כלפי משתף הפעולה מאשר הנבדק הראשון.
ביקורות על הסבר התסכול-תוקפנות
אחת הביקורות נוגעת לטענה שכל התנהגות תוקפנית נובעת מתסכול או מחסימה של השגת מטרות. לדוג', כיצד חום מונע מאיתנו להשיג את המטרות שלנו? בנוסף, נמצא שלעתים תוקפנות מגיעה אחרי גירויים שלא מונעים התנהגות מוכוונת מטרה. לדוג', כאשר חיות מחושמלות, פעמים רבות הן תוקפות את מי שנמצא בקרבתן או כשאנשים נחשפים לרמות קיצוניות של זיהום, צפיפות וכאב הם נוטים יותר לבצע מעשים אלימים. לבסוף, צורות מסוימות של תוקפנות אינסטרומנטלית אינן תוצר ישיר של חסימת מטרות (לדוג', בריון התוקף חלש על מנת להעלות את המעמד שלו). כלומר, בכל המקרים הללו, הגירוי שגורם לתוקפנות אינו קשור לחסימת מטרות.
ביקורת נוספת נוגעת להנחה שכל תסכול מוביל בהכרח לתוקפנות. הדוגמה הטובה ביותר שסותרת זאת הנה חוסר האונים הנרכש (Learned Helplessness) – תגובות פסיביות ומדוכאות של אינדיבידואל לאחר שמטרותיו נחסמו והוא חש שאין לו שליטה על התוצאות שלו. במחקרים בהם כלבים קיבלו שוקים ונמנעה מהם האפשרות להימלט מהם, הם לא הראו תוקפנות אלא כניסה למצב של חוסר אונים.
Neo-Associationist Account of Aggression
הביקורות הנ"ל מדגישות את החשיבות של תהליכי הבניה בגרימה להתנהגות תוקפנית – חסימת המטרות אינה מספיקה, ויש צורך גם בפירוש מתאים של הפעולות שהובילו לכך. לדוג', מעשים שאנו סבורים שהם פוגעים במכוון, נוטים יותר לגרום לתוקפנות מאשר מעשים מקריים שגורמים לאותו הנזק בדיוק.
ממצאים אלו מהווים את הבסיס ל-Neo-Associatonist Account לתוקפנות (Berkowitz), אשר מניח שתוקפנות נגרמת על ידי מחשבות ורגשות המשויכים לכעס אשר הינם מקושרים לגירויים אברסיביים. התיאוריה טוענת כי כל אירוע שלילי עשוי לגרום לתוקפנות, והגורם המכריע הנו האם האירוע גורם לכעס. כעס מקושר למחשבות על אחריות המבצע, לפיזיולוגיה של Fight-Flight, תחושת אי-צדק ונקמה. ברגע שמחשבות אלו מופעלות הן גורמות לתוקפנות להיות סבירה יותר.
הסבר זה עוזר להסביר מדוע גירויים מסוימים גורמים לתוקפנות מבלי לחסום מטרות – הם גורמים לכעס ובכך מובילים לתוקפנות. נמצא שאם גורמים לאנשים לחוות כאב על ידי החזקת היד באופן אופקי למשך 6 דקות, זה עשוי לגרום להם לשפוט אחרים באופן יותר תוקפני. נמצא שגם אירועים שליליים אחרים, כגון בושה, עשויים לגרום לתוקפנות.
