פסיכולוגיה חברתית – סיכומים: תהליכי ייחוס סיבתי

פסיכולוגיה חברתית – סיכומים: תהליכי ייחוס סיבתי

פסיכולוגיה חברתית – סיכומים

תהליכי הייחוס הסיבתי

ההערכות שבני האדם נותנים לסיבות להתנהגות אינן מקריות; להיפך, הן פועלות על פי חוקים שהופכים אותן לניתנות לחיזוי. חוקים אלו נועדו לשרת פונקציות מרובות, של הבנת העבר, הבהרת ההווה וחיזוי העתיד. מוקד חשוב במהלך הניתוח שאנשים מבצעים הוא האם הסיבה לאירוע היא פנימית או חיצונית ורוב תיאוריות הייחוס עוסקות במה קובע את התרומה היחסית של כל גורם בייחוס הסיבתי שעושה אדם.

ייחוס ותצפיות של דוגמה אחת (Single-Instance Observation)

במקרים בהם אנו נדרשים לבצע שיפוט לגבי אדם על סמך תצפית אחת עליהם (בראיון עבודה, או למשל על אדם שאיננו מכירים הצועק על ילדיו בסופר), אנו עושים שימוש בסכימה בשם Discounting Principle (עקרון ההפחתה) – הנטייה לייחס משקל מופחת לסיבה מסוימת כאשר ישנם הסברים אפשריים אחרים שיכלו לגרום לתוצאה הנתונה. פעמים רבות הדבר מתבטא בכך שאיננו יכולים להיות בטוחים שפעולותיו של אדם מסוים מייצגות את העצמי האמיתי שלו, אם הנסיבות הן כאלו שהיו מובילות להתנהגות שכזו בכל מקרה. למשל, לא ניתן להאמין למה שאדם אומר תחת איום שכן האיום כשלעצמו מספיק על מנת לגרום לאדם לומר כל דבר. במקרה כזה, אנו מפחיתים במשקלם של הגורמים הפנימיים מכיוון שהגורמים החיצוניים מספיקים כדי להסביר את ההתנהגות.

הרחבה של עקרון זה מובילה לעקרון משלים – Augmentation Principle (עקרון ההגברה)  – הנטייה לייחס משקל גבוה יותר לגורם מסוים להתנהגות כאשר פועלים גורמים אחרים (או שהנסיבות הן כאלו) שבד"כ היו מובילים לתוצאה ההפוכה. למשל, אם אדם נוקט עמדה מסוימת למרות שמאיימים עליו שלא לעשות זאת, ניתן להניח שהוא באמת מאמין בה.

אחת המשמעויות החשובות של שני העקרונות הנ"ל, היא שקשה להסיק לגבי אדם שמתנהג כשורה ("in role"), אך קל להסיק לגבי אדם שמתנהג שלא כשורה ("out of role"). במחקר שנערך ע"י Jones, Davis &  Gergen (1961), נבדקים צפו בראיון עבודה בו אדם הציג את עצמו באופן מוחצן או מופנם. לחצי מהנבדקים גרמו להאמין שהראיון הוא לתפקיד של צוללן בצוללת (תפקיד המצריך מגע קרוב עם בני אדם לתקופות ארוכות, ולכן יש בו עדיפות למוחצנות) בעוד שהחצי השני האמין שהראיון הוא לתפקיד אסטרונאוט (תפקיד שבמסגרתו תקופות ארכות של בדידות, ולכן יש בו עדיפות למופנמות). כלומר, מחצית מהנבדקים צפו למעשה בהתנהגות שמתאימה לסיטואציה (צוללן מוחצן או אסטרונאוט מופנם) ולכן התקשו לשפוט האם התכונה היא אכן תכונה אמיתית של אותו האדם בעוד החצי השני צפו בהתנהגות שאינה מתאימה לסיטואציה (צוללן מופנם או אסטרונאוט מוחצן) ולכן סברו כי התכונה אכן משקפת את אופיו האמיתי של האדם. ואכן, כשהנבדקים נתבקשו לדרג את המרואיין במגוון מימדים של תכונות שקשורות למוחצנות ומופנמות, התוצאות תאמו את עקרון ההפחתה ועקרון ההגברה: התנהגות כשורה זכתה להסקות מתונות (ראה שני הבארים הפנימיים בגרף), לא קיצוניות, בעוד שהתנהגות שלא-כשורה יצרה שיפוטים קיצוניים יותר (ראה שני הבארים החיצוניים בגרף).

כלומר:

עיקרון ההפחתה

התנהגות In role —————————> פירושים לא נחרצים

עקרון ההגברה

התנהגות Out of role ———————-> שיפוטים נחרצים (לפיהם ההתנהגות נובעת מהעצמי האמיתי, מתכונותיו של האדם)

(וכך, התנהגות שלא כשורה הינה יותר אינפורמטיבית לגבי אישיותו האמיתית של האדם, מאשר התנהגות שהינה כשורה).

כדי להשתמש באופן נכון בעקרונות הנ"ל צריך להיות מעין פסיכולוג, להיות מסוגל להעריך את הההשפעה שעשויה להיות לאלמנטים סיטואציוניים שונים על האדם, נתון אשר פעמים רבות יש לחלצו, להסיקו, שכן אינו נתון מראש. לפיכך, אנשים עשויים להגיע למסקנות שונות מאותן העובדות בדיוק, באשר לאלו גורמים סיבתיים לקחו חלק בהתנהגות.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות