הפילוסופיה של המאה ה-20: עמנואל לוינס – הפילוסופיה ואידאת האינסוף
פילוסופיה קונטיננטלית – סיכומים
הפילוסופיה ואידאת האינסוף של לוינס הוא מאמר מ-1959 שנותן לנו בתמצית את האתיקה כפילוסופיה ראשונית. המאמר מתחיל במאפיינים של פילוסופיה או המאפיינים של מטאפיזקה בתור השאיפה לאמת או השאיפה לדת השאיפה הזו יכולה לעסוק בשתי דרכים. היא יכולה להיעשות או בדרך שבסופו של דבר משמרת את מושא החקירה שלה או על ידי זה שהיא בסופו של דבר מנסה לתפוס את מושא החקירה במלואו. היה תמיד רצון להעמיד את המטאפיזיקה על הזהה. ואל מול זה יש כמה מקרים שזה לא נעשה אחד זה אפלטון הרעיון של הטוב שמעבר להוויה, והשני זה דקארט והרעיון של אידיאת האינסוף.
דקארט– אנחנו יכולים להבין טוב את התפקיד של הפילוסופיה של דקארט אצל לוינס דרך אדמונד הוסרל והגיונות קרטזיאנים. הוא מאמץ את נקודת המוצא בהיגיון הראשון והשני, וכל הדיון אחר כך לא חשוב כי מכניסים רכיבים מאטפיזיים לתוך החקירה האספיטימולוגית. לעומת זאת הדרך שבה לוינס רוצה לקרוא את דקארט זה לקרוא אותו מההיגיון השלישי, לקחת בתור נקודת מוצא את ההתייחסות אל אידיאת האינסוף, שיש לנו מצד אחד משהו שהוא נתון לנו ומצד שני משהו שחורג. הוא נתון לנו בחריגתו ואנו לא יכולים להמשיג אותו באופן מלא. לכן יהיה תמיד פער בלתי ניתן לגישור. אפשר לבוא ולומר ולהסביר את מה שלוינס רוצה לעשות ודרךההיגיון השלישי לבקר את הרעיון ההוסרליאני להתחיל מההיגיון הראשון. דקארט מצד אחד מתחיל בספק אבל כאשר הוא מגיע להיגיון השלישי מבחינת רבות רואים שהוא תנאי להיגיון הראשון. הטלת הספק היא פועל יוצא של הסופיות שלנו. לוינס רוצה לעשות מהלך דומה למה שדקארט עושה ואנחנו מחפשים את התנאים לחקירה. צריך לומר בכל זאת שאצל דקארט ההיגיון השלישי הוא לא תנאי להיגיון הראשון כי אחרת למה לא להתחיל מההיגיון השלישי. גם הקוגיטו לא מותנה מההיגיון השלישי. אם רוצים להעמיד את הניגודים בין הוסרל ולוינס אלו הם הדגשים.
איך להבין את הראשוניות של היגיון השלישי?
לוינס קושר את המהלך הזה עם הרעיון של אתיקה כפילוסופיה ראשונית והוא קושר את ההיגיון השלישי לאתיקה\הפנים של האחר. בהינתן שאנו מקבלים את המהלך הזה אנו יכולים להבין למה האתיקה היא תנאי לכל הכרה לכל אפסטימולוגיה ולכן אתיקה היא פילוסופיה ראשונית, כי כל הכרה מניחה את האתיקה. כמובן יש את השאלה באיזה מובן זה לא אונטולוגי, וזה לא קשור ישירות למהלך הזה אלא קשור לביקורת על היידגר.
מה זה אומר הפנים של האחר? זה מושג שנקשר גם אל התנ"ך, ואסור להבין באופן רדוקטיבי הוא מחפש הצדקה פילוסופית. מה יש בפנים של האחר שיכול לקשור אותו לשאלה של אינסופיות. יש דבר אחד שהוא יחסית קל, יש משהו באדם, עצם זה שלאדם יש חירות יש בו משהו שלא מוגדר באופן מלא, הוא תמיד יכול לחרוג מכל המשגה סופית שתעשה לגביו. זה מקרב אותנו לרעיון של אינסופיות שאנחנו איכשהו מקבלים אותה מהפנים של האחר. יש אי מיצוי של הפנים של האחר שפונות אליי. כאשר זה ניתן לי זו אידיאת האינסוף, ואז הוא מקבל את המבנה של דקארט שאידיאת האינסוף זה מה שמתנה את ההכרה.
אונטולוגיה– חקירה אפסיטמולוגית אצל הוסרל היא חקירה שבה שמים בסוגריים את הדבר וחוקרים את אופן הינתנותו. השאלה היא מה קורה במפגש עם האחר, ויש עצירה מסוימת, רעיון של אי מיצוי. אני לא יכול להפוך את האחר לאוסף של מאפיינים סופיים. לוינס אומר שהאי מיצוי הזה זה "לא תרצח" , אותו דבר שמעקב את המיצוי של האחר הוא הפיכותו לאוסף של מאפיינים זה צו, והפנייה שלו אליי היא של לא תרצח. אני לא רואה פנים של מישהו ועושה טיעון אנלוגי ובודק כמה אדם דומה אליי ואז אומר שלא נכון לרצוח בני אדם. הפנייה של האחר היא לא תרצח וזו הפנייה לאי מיצוי. זו אינסופיות אתית לא אינסופיות בפועל. זה אינסופיות שלא ניתן למצות את האחר רק בגלל הציווי לא תרצח לא בגלל שזה בלתי אפשרי. אני יכול למשל על ידי זה שאני הורג מישהו אחר ומספר את חיו באופן מלא אני יכול כן למצות את האחר. לכן הגבול הוא לא מטאפיזי אלא זה גבול אתי והוא התנאי לכל חקירה מדעית. הגבול של החקירה שמעבר לו אני לא יכול לחרוג הוא גבול אתי ולא גבול אפסטימולוגי.
בעולם אפשרי של אדם אחד לא הייתה אתיקה, יכול להיות שהיו אופני הכרה וכ', אבל לא היה יחס לאחר.
