ההגות הציונית לדורותיה: הציונות הדתית ותחילת הסטאטוס קוו

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

תחילת הסטאטוס קוו

השלטון הבריטי בארץ לא היה בדיוק שלטון קולוניאלי. א"י לא הייתה מושבה בריטית, לא הקימו כאן מנהל כמו בהודו, קניה, גאנה. זה היה מנדט, ובריטניה השתדלה לנהל את הארץ הזו במינימום של ניהול ישיר. הבריטים לא השאירו כאן הרבה בניינים, בירושלים יש שלושה – ארמון הנציב, בניין הדואר המרכזי ברחוב יפו, ומתרומות אמריקניות את מוזיאון רוקפלר. הבריטים בשנות העשרים אפשרו בחקיקה ליישוב היהודי ולערבי לקיים מוסדות של ממשל עצמי. בעקבות החקיקה הזו הוקמה כאן כנסת ישראל, הוקמה מסגרת שאפשרה התארגנות קהילתית של היישוב העברי בארץ. הנהגת היישוב ביקשה לכלול כמה שאפשר יותר יהודים ולהפוך את הגוף למייצג באמת את כל יהודי א"י. הייתה קבוצה שאחת, שזה לא היה כה פשוט לקרב אותם למוסד הזה, שבסופו שלדבר נבע מהצהרת בלפור. אחת הבעיות הראשונות שעלו לדיון, מאחר שמדובר בגוף מייצג, היה ברור שייבחר ועד לאומי בבחירות של כלל האוכלוסייה. היו 17 מפלגות עד כחמישים בעלי זכות בחירה. למי יש זכות בחירה? בקונגרס הציוני עניין הנשים עבר במהרה. בישראל, הציבור החרדי והדתי התנגד למתן זכות בחירה והיבחרות לנשים. התנהל מו"מ בין מפלגות הרוב הציוניות ובין הרוב הדתי. הדתיים רצו להיות בפנים כי זה מאפשר חינוך, תקציבים ושליטה עצמית בעיצוב המציאות. רוב הציבור הסכים לבסוף. מי שלא הסכים הם מי שהפך לעדה החרדית של נטורי קרתא. בסופו של דבר הציבור הדתי הסכים למתן זכות בחירה, אך איך מסבירים זאת? זה יכול אפילו לעזור מבחינה אלקטוראלית. בציבור החילוני יכול שגבר יצביע למפלגה חילונית ואישה למפלגה דתית ובציבור הדתי כולם יצביעו לדתי. המפלגות דרשו וקיבלו שני ויתורים שהם הביסוס לסטטוס קוו במדינת ישראל- בכל המוסדות הפומביים של היישוב היהודי תהיה שמירת שבת במועדי ישראל ותהיה שמירת כשרות. מה שקוראים בלשון הדתית בפרהסיה. מסיבה זו האוניברסיטה העברית שהוקמה כחלק מהמפעל הציוני היא כשרה עד היום – אפשר לאכול בשר ובמסעדה אחרת קפה עם חלב. אבל ציזבורגר אין. מכאן שמירת שבת באוטובוסים. לא כתוב באף ספר שמוניות ייסעו אוטובוסים לא. זו פשרה מלאת סתירות. מה קורה עם כביד שעובר בתוך שכונות דתיות וחרדיות ומחבר חלקים לא דתיים? כביש בר אילן סגור בזמן תפילה ופתוח לא בתפילה.

הדרך היא למצאו בסיטואציה של חברה חילונית דתית למצוא פשרה, כשיכולים להיות בטוחים שכל אחד מהציבור בטוח שהוא עשה ציבור גדול יותר. שני הצדדים צודקים ובטוחים שדפקו אותם ,ולכן זו פשרה אמיתית.