ההגות הציונית לדורותיה: מקס נורדאו

ההגות הציונית לדורותיה: מקס נורדאו

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

מקס נורדאו היה סופר ועיתונאי, כותב גרמנית ממוצא יהודי הונגרי, דומה לרקע של הרצל וידידו האישי. הוא סופר בעל מעמד בינלאומי מוכר. בסוף המאה ה-19 נורדאו היה אחד הסופרים הידועים באירופה. לזכותו לגנותו גם כמה חיבורים מסובכים. למשל כמה מאמרים על דגנרציה נגד אומנות מודרנית. הוא מייצג ספרות ליברלית אוניברסאליסטית. הוא אחד האנשים שהרצל מצליח לגייס לתנועה הציונית, ונאומו בקונגרס הציוני הראשון הם בעלי תהודה רבה יותר מאשר נאומו של הרצל. נאומו של הרצל היה די רדוד. הוא היה כותב גדול, אבל נואם לא כל-כך. שנית, יכול להיות שעד לנאום בקונגרס הציוני הרצל כתב ונאם עשרות פעמים את התזה, וכך שהוא בא לקונגרס הציוני הוא "שעמם את עצמו". בנאום של נורדאו יש שני תזות חזקות שהתהודה שלהם בקרב באי הקונגרס הייתה מאוד מרחיקת לכת.

התזה הראשונה אומרת שנכון שבמדינות רבות באירופה זכו היהודים לאמנציפציה אבל זו מאוד שבירה. נורדאו מנסה להעניק לזה תשובה. הוא טוען שמתן שווי הזכויות באירופה ליהודים לא נבע מזרם עממי עמוק של השתכנעותם של עמי אירופה שליהודים נעשה עוול ושהיהודים הם כבני כל האדם. אלא שווי הזכויות ליהודים במקומות שניתן נבע מתוך מקורות אוניברסאליים שכל בני האדם שווים. זו לא הייתה תנועה רצינית למתן זכויות ליהודים בלבד. מה עוד, שמדינות מחוץ לצרפת שאימצו לעצמם את עקרונות המהפכה הצרפתית שלא התייחסו מלכתחילה לעניין היהודי, ראו את עצמם מחויבים לאמץ את שוויון הזכויות. היהודים שוחררו באירופה לא מתפיסה עמוקה אלא מתוך אופנה אירופאית. זה מסביר מדוע שכאשר יש משברים, כמו בווינה, או בצרפת, מאחר שעניין שווי הזכויות איננו דבר עמוק בתודעה החברתית זה מתפורר ולכן האמנציפציה היא מאוד שברירית. זו תפיסה שמנסה להסביר את הכישלון של האמנציפציה לא מתוך אנטישמיות טבועה בעמים האירופיים. אם בודקים את הדבר לאורך ציר הזמן האירופי רואים שרדידות זו היא מאוד נכונה. כשרואים באיזו קלות בגרמניה, מדינה תרבותית ביותר באירופה, תוך שנתיים-שלוש לאחר עליית הנאציזם מוציאים את היהודים מכל המוסדות החברתיים ואין תנועה רצינית לא בגרמניה ולא באף אחת מהמדינות שנכבשו על ידי הגרמנים נגד. הפסימיזם התרבותי שנורדאו מעניק לו ביטוי עמוק בא לידי ביטוי בסיטואציה הקשה של הגרמנים והנאצים. ב-1938 בשם העקרונות של השבחת הגזע הארי הגרמני, החליטה גרמניה הנאצית של חיסול פיסי של מוגבלים בעלי מום גרמניים. מ-1938 ועד 1940 כמה עשרות אלפים של בעלי מום נלקחו מבתי מחסה וחוסלו בזריקות. גם הכנסייה הקתולית וגם הכנסייה הפרוטסטאנטית כמרים שונים יצאו בדרשות שזה נוגד את עקרונות הנצרות. מהלך זה הביא להפסקת החיסולים הללו. אם אתה חושב כמו אותם כמרים שזה נוגע לך, אז מתברר שזה אפשרי. כאשר זה נגע ליהודים לאף אחד מבני העם הגרמני זה לא היה אכפת. בנוסף, בברלין ב-1943 נותרו עדיין כמה מאות יהודים שלא נשלחו להשמדה בפולין, אלו היו גברים שהיו נשואים לנשים אריות גרמניות. עד ל-1943 גברים יהודים שכאלה לא גורשו. הדבר היחיד שהיה לחץ חברתי. אולם בברלין היו כמה מאות גברים יהודים שהיו נשואים לאריות ולא גורשו. בשלב מסוים הגסטאפו מחליט לעצור אותם, ואז קרתה ההפגנה היחידה בגרמניה הנאצית נגד הגירוש. כמה מאות נשים אריות עומדות מול מטה הגסטאפו בדרישה למנוע את הגירוש. הגסטאפו והמשטרה הגרמנית כעבור כמה ימים, בשקט משחררים את הבעלים. זה הראה שאפשר אבל רק היה צריך לרצות.

הטיעון השני של נורדאו היה אחר לגמרי. בנאום שלו בפתיחת הקונגרס הציוני הראשון היה שיר הלל לקהילה היהודית לפני תקופת האמנציפציה, או אם רוצים לעיירה היהודית. זה לא מקובל ליהודי משכיל לראות את העיירה היהודית כמשהו ראוי, ולא כמשהו ישן ושבטי. יש פה אידיאליזציה גדולה שמציגה בצורה סטריאוטיפית שהיהודי שחי בקהילה ובעיירה היה אדם שלם, שהיה גאה בדתו, בשפתו, בחבריו וכו' היהודי המודרני שמנסה לשמור על יהדותו אבל לא כל כך שומר על שפתו, לבושו ומנסה להיות דומה לגוי הוא אדם חצוי ולא אוטנטי. יש לו מוסר אחד כלפי עצמו ומוסר אחד כלפי הגויים. להציג בפני ציבור יהודי משכיל את העיירה היהודית והקהילה היהודית עם אידיאליזציה כדבר היהודי האוטנטי, יש בכך משהו מאוד מיוחד. לשני טיעונים אלה של נורדאו שהאמנציפציה היא רדודה ולא ניתן לסמוך עליה, ומצד שני שהחברה היהודית המסורתית עם כל בורותה ונחשלותה היא שיצרה אנשים שלמים.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות