ההגות הציונית לדורותיה: הרצל והערבים בחברה היהודית

ההגות הציונית לדורותיה: הרצל והערבים בחברה היהודית

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

יש שקר תעמולתי שמופיע בתעמולה הערבית, ולעיתים חוזרים עליו יהודים, שהרצל אמר שציונות מכוונת להביא עם ללא ארץ לארץ ללא עם. הרצל מעולם לא אמר זאת. הדבר אינו מופיע בשום פרסום ציוני. הוא הומצא בשלב מסוים כנגד מתנגדי הציונות. השאלה לגבי הדמוגרפיה של א"י טרום ציונות היא שאלה מאוד מרכזית באלטנוילנד. ספר זה נכתב ב-1903 ומתאר את המדינה היהודית העתידית. מסתבר שבאלטנוילנד לא זו בלבד שהעברים קיימים, אלא שיש להם שווי זכויות מלא, ואחד הגיבורים הראשיים של הספר, הוא אחד ממנהיגי החברה והמדינה – ראשיד דביי מהנדס מחיפה שלמד באוניברסיטה בגרמניה, שהוא אחד האנשים שמסביר מדוע הערבים תושבי הארץ תמכו במפעל הציוני. ראשיד מסביר שלפני שהגיעו היהודים הכל היה נחשל, והיהודים הביאו לפיתוח הארץ. יש פה מודעות לערבים, ויש מודעות לשוויון, אולם אין מודעות לאפשרות שתהיה תנועה לאומית ערבית שתתנגד לעלייה היהודית, ולהפכית המחוז של האימפריה העותומאנית למדינה היהודית. ב-1903 תנועה לאומית ערבית במציאות גם איננה קיימת כמעט לחלוטין. ליברלים וסוציאליסטים אירופיים לא נתנו את דעתם על עלייתן של תנועות לאומיות מחוץ לאירופה. הרצל הוא בן זמנם של הליברליזם האירופי שמתייחס לקולוניאליות אבל לא מתייחס לזכותם של המקומיים להגדרה עצמית. העלילה הפוליטית של אלטנוילנד, כאשר באים הנוסעים ומבקרים במדינה העתידית, מתרחשת מסביב לפולמוס סביב זכויות התושבים הלא-יהודים. עד אותו אירוע התושבים הלא-יהודים, כלומר הערבים, הם בעלי זכויות אזרחיות שוות. הצפייה היא שהתושבים יאמרו תודה, אולם בעלילה מופיע בא"י עולה חדש – רב, שעלה מאירופה, שמו הרב ד"ר גייאר [עוף אוכל נבלות בגרמנית] והוא מקים מפלגה, הטוענת שרק ליהודים יש זכויות אזרח. הוא לא מציע לגרש את הערבים, אך שוויון אזרח לא מגיע לערבים משופם שזו מדינה יהודית. חלק גדול מעלילת הספר הוא ויכוח בין הממסד הליברלי של המדינה לזכויות שוות לבין תומכיו של הרב גייאר. הרב גייאר טוען בספר למעשה את אותם טיעונים שהופנו כלפי היהודים בווינה [כאשר הופיע הרב מאיר כהנא לפני כמה שנים והקים את מפלגתו, וטען טענות על אי הענקה של זכויות לערבים, כתב אבינרי מאמר "הרב גייאר חי בירושלים כיום"]. יש אוטופיה שמתארת פגם בחברה האוטופית. כל האוטופיות הם לרוב משעממות משום שהכל טוב בהם. באף אוטופיה לא מתארים מאבק פוליטי בתוך החברה. האוטופיה היחידה שיש בה מתח ומאבק פוליטי ומופיעים טיפוסים לא תואמים לאוטופיה היא באלטנוילנד של הרצל. הליברלים כולל ראשיד והערבים מנצחים את הרב גייאר שעוזב את הארץ בבושת פנים. המסר הוא ברור: הרצל אומר שהליברליזם האירופי שנכשל באירופה ימומש בציון. יש קטע מאוד מעניין של שיחה בספר עם אשתו של ראשיד. היא אישה משכילה ויש לה כמובן זכות בחירה. אחד הגיבורים שואל אותה כיצד החברה הערבית מקבלת את זכויות הנשים שהחברה הליברלית מעניקה לה במדינה היהודית. היא טוענת שהיא מכבדת את טענת החברה הערבית שאינה רוצה שהיא תצביע, אולם היא אומרת בספר שיש חשיבות בעצם האפשרות שלה להצביע. הרצל מבקר בסיטואציה מאוחרת במצרים. יש רעיון אולי לאפשר התיישבות יהודית בחצי האי סיני. לאחר שמתברר להרצל שאין סיכוי לקבל רישיון מהטורקים לא"י חושב אולי על קפריסין או סיני. הרצל קורא לחצי האי סיני "ארץ ישראל המצרית". לא צולח מזה שום דבר, אבל בהיותו במצרים הוא מגיע להרצאה שמתקיימת בקהיר מטעם ארכיאולוג בריטי שעסק בתרבות המים בעיראק. הרצל אומר שהקהל בהרצאה היה מאוד מעניין שבלטו משכילים מצרים שלמדו בבתי ספר שהכיבוש הבריטי הקים במצרים. ב-1902 אומר הרצל שאלו יהיו האדונים העתידיים של מצרים. הרצל רואה את הנולד ואומר שהבריטים למעשה יאבדו את האחיזה במצרים לאותם משכילים מצריים. להרצל יש תפיסה שהאימפריאליזם הבריטי סופו למות, בגלל החינוך הליברלי שהוא מעניק למקומיים בקולוניות. יש פה מודעות שיש אוכלוסייה ערבית. יש לשתף אותה בשגשוג הכלכלי, גם אצל היהודים עשויים להיות גזעניים. אלא שבניגוד לריאל האירופי שהגזענים מנצחים, בציון הגזענים ינוצחו. מצד שני אין מודעות לאפשרות שתהיה תנועה לאומית ערבית. ככל שזו אוטופיה זו אוטופיה ריאליסטית.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות