ההגות הציונית לדורותיה: הרצל ואלטנוילנד

ההגות הציונית לדורותיה: הרצל ואלטנוילנד

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

התנועה הציונית בניגוד לתנועות לאומיות אחרות, שיש להן חזון של מדינה, יש לה טקסט קנוני שבו הרצל מתאר את המדינה שתשוב- אלטנוילנד– ארץ ישנה חדשה, ובנימה פיוטית בתרגום של סוקולוב- תל אביב. זוהי דוגמא לספר שבו מדינת ישראל יכולה להסתכל על הראי של עצמה- איך היא תוארה על ידי הרצל ואיך היא קיימת היום:

א.      משטר חברתי– הרצל לא היה סוציאליסט, חרד מסוציאליזם מהפכני. היה ליברל בורגני מאוד מתון. אבל באלטנוילד, כמו כל אוטופיה, יש שם הרבה נאומים. ויש שם דמות המבנה החברתי, והחברה תלמד מהמצוקות של אירופה. ניקח באירופה את הדברים הטובים- מהקפיטליזם ניקח את היוזמה, אך יודעים שהוא יוצר מצוקות. מהסוציאליזם ניקח את תחושת הצדק והשוויון. הוא קורא למשטר מוטואליזם- הדדיות. חברה עם יוזמה פרטית וסולידאריות, ולא רק רווחים פרטיים. פרויקט לאומי כמו הפרויקט היהודי, שמצריך לא רק מדינה, אלא יצירת חברה, זה לא שיכפול של החברה היהודית בגולה. בחברה זו הקרקע היא בידי הלאום, חלק גדול מההתיישבות החקלאית היא בסבסוד ממשלתי. יש עזרה בבריאות וברווחה כדי ליצור סולידאריות, וזה נכתב ב- 1903. יהיה במדינה שרות לאומי שנתיים לבנים ולבנות, בגיל 18, והם יאיישו את מוסדות הסעד והרווחה של החברה- מורות, אחיות, סניטאריים, מטפלים בקשישים כי יש בתי אבות, מקצועות לא תמיד נחמדים. הרצל אומר במפורש שבשנתיים הללו הצעירים והצעירות מחזירים לחזרה מה שהם קיבלו בחינוך ומה שהם יקבלו לימים כשהם יהיו זקנים. צריך לזכור שהרצל לא סוציאליסט ויחד עם זאת רואה חשיבות לאחראיות חברתית ומדינת רווחה. אי אפשר לבנות פרויקט לאומי על בסיס אינדיבידואליזם קפיטליסטי.

ב.      יחסו של הרצל לדת-המשפט הידוע "נשמור את הרבנים בבית הכנסת כמו שנשמור את החיילים בצבא". הוא אומר בקונגרס הציוני הראשון לשים את הרבנים בשורה הראשונה כי הם מצטלמים מאוד יפה. הוא מגיע לירושלים אחרי כניסת השבת, ומדדה עד למלון כי "לא יעלה על הדעת שמשלחת ציונית תיכנס לירושלים אחרי כניסת השבת על עגלה". הוא מטייל בעיר, וכשהם מטיילים בכותל הוא כותב "לא עלינו למסגדים כי יש חרם רבני". הוא אדם תרבותי, והיה רוצה לראות את המסגדים, אבל מכיוון שזו משלחת ציונית הוא לא עולה.

באלטנוילנד מגיעים גם הנוסעים לירושלים בערב שבת בין השמשות, והרצל מתאר כיצד העיר הסואנת נרגעת בהדרגה, ואנשים הולכים "מי לבית תפילתו ומי לביתו". בית המקדש שהוקם לא הוקם על מקום המסגדים, ואין בו קורבנות בהמה. אבל הוא כותב-"הוקם בית המקדש כי הגיע הזמן", עם ים הנחושת, יכין ובועז. בבית המקדש יש תפילה-נשים וגברים לחוד, אבל עם כינורות. מה זה מזכיר להם כשהם נכנסים לשם? שירו של היינה על הנסיכה שבת.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות