ההגות הציונית לדורותיה: פעילות בינלאומית של הרצל

ההגות הציונית לדורותיה: פעילות בינלאומית של הרצל

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

הרצל, גם במעמדו, בהבנתו וגם בחוצפתו מנסה להשיג זאת. במשך תקופת פעילות מ1896 ועד מותו 1904, הרצל נפגש בהתחלה כאדם פרטי, ואחר כך כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, עם מרבית שליטי אירופה. וזה מדהים- הסולטאן, הקיסר הגרמני, האפיפיור, מלך איטליה, נסיך בולגריה, שר החוץ המושבות הבריטי, שר החוץ הצרפתי, הגרמני, האוסטרו הונגרי, האיטלקי, שני שרים רוסיים. וזו רק ליגה אחת, חוץ מזה עשרות אנשים דיפלומטיים ושרים. לא היה לפני כן יהודי אחד שנפגש עם כל כך הרבה אנשים ועם משנה סדורה. וכאן פרדוקס, כל הפגישות הללו היו כישלון. הרצל ביקש תמיכה, ונכשל, אולי חוץ מפגישה אחת. הוא הגיע לסולטאן בשיטות מזרח תיכוניות- בקשיש, ידיד נוצרי הונגרי שהתאסלם והפוך ליועץ של הסולטאן. כשהוא יוצא בפעם הרביעית והאחרונה מאיסטנבול הוא כותב- "סוף סוף נגמר פרק עליבאבא וארבעים השודדים". זה כישלון מכונן, הייתי אומר. כשהרצל נפטר ב1904 פורסמו ידיעות, ובעיתונות העולמית  "נפטר נשיא ההסתדרות הציונות העולמית", בכל משרד חוץ בעולם הכירו את התנועה, ידעו את המטרות. גם אם לא קיבל את התימוכין, זה היה מתויק, הוא הגיע למודעות בינלאומית, ולא על ידי טרור ורציחות. הרצל בדרך הדיפלומטיה הזו הוא הגיע לתודעה דרך כישלונות.

פגישה עם האפיפיור

הרצל נפגש עם פיוס התשיעי. יש הרבה אפיפיורים שסביר להניח שנפגשו עם יהודים, לא ידוע שהרבה נפגשו עם מנהיגים יהודים. הרצל בינואר 1903 מצליח באמצעות אחד מראשי הציונים באיטליה לארגן לעצמו פגישה עם מלך איטליה, הוא בממשל פרלמנטארי, לא אדם בעל השפעה רבה או חשיבות. הוא נוסע מוינה לוונציה, ברכבת פוגש את צייר החצר של האפיפיור והוא במקרה הונגרי, הרצל מדבר איתו הונגרית והם מתיידדים. בוונציה הם יוצאים יחד לבלות ובהזדמנות אומר הצייר- אולי אארגן לך פגישה עם האפיפיור. הרצל לא לוקח זאת ברצינות, ביום השני יש הודעה במלון שהוא מתבקש להתקשר למזכיר המדינה של אפיפיור ומסדרים לו פגישה עם האפיפיור. הצייר-ידיד הזה אומר לו שצריך לנשק את ידו של האפיפיור, הרצל לא מוכן. הוא אומר לו ללבוש איזה אות שקיבל הרצל בעבר מהסולטאן. הפגישה מתקיימת באיטלקית, הרצל ידע איטלקית והאפיפיור לא ידע איטלקית. האפיפיור קורא לו- אדוני האביר. הרצל אומר שהוא אדם חביב- כומר כפר נחמד, ולעומתו מזכיר המדינה הוא אדם רב אשכולות יודע שפות. הרצל מסביר בעדינות לאפיפיור, ובשלב מסוים האפיפיור אומר שמבינים את מצוקת היהודים אבל היהודים דחו את המשיח. רצה המקרה שהרצל והמקרה נפגשים ביום ההארה של פאולוס. מנסה בעדינות להסביר לאפיפיור התנועה הציונית היא לא דתית. האפיפיור אומר- אתם לא מאמינים בדת שלכם, ואתם רוצים שנתמוך בכם?? השיחה ממשיכה להיות מנומסת אבל חסרת תועלת. האפיפיור אומר שיוכלו להגיע לארץ הקודש ולסייע להם להתנצר… הם נפרדים בנימוס אבל הרצל עיתונאי ויודע את תפקידה של התקשורות ותפקידם של דיווחים עיתונאיים. העיתון שלו הבעלים לא מתירים לו לכתוב על התנועה הציונית. כעבור כמה ימים מתפרסמת ידיעה בעיתונים בעולם – הייתה פגישה בין האפיפיור ונשיא הציונות העולמית ד"ר הרצל. אפשר לחשוב שאלו שתי מעצמות עולמיות, הרצל דאג בזהירות שעצם הידיעה היא מספיק חשובה פוליטית, ולא כדאי להזכיר מה נאמר. וכך בפגישות אחרות- עם הקיסר הגרמני בירושלים.

הצהרת בלפור– המסלול הזה הוביל בסופו של דבר להצהרת בלפור. תימוכין בסיטואציה של מלחמה מקבלים מאחד הצדדים, בייחוד מהצד המנצח. זה ההקשר של הצהרת בלפור, של הכרזת האו"ם ב- 47. דברים אלו לא הקימו את ההתיישבות אבל נתנו את החזות העולמית. חלק מהציונים לא אהבו זאת, לא הבינו את הנחיצות.

דיוולט– הרצל הבין שהעיתון דיוולט יכול להשתמש כמכפלה של אינפורמציה. הרצל כותב מכתב לראשי ההסתדרויות הציוניות לדאוג לכך שגיליונות של הדיוולט יגיעו למשרדי החוץ, ומשרדי ראש הממשלה.

פוגרום קישינייב– ב- 1903 היה פוגרום בקישנייב, וקישינייב הייתה חלק מרוסיה, היום היא בירת מולדובה. זה פוגרום שבו נהרגו מספר עשרות, נמשך כמה ימים, היה נקודתי. בהשוואה למאות ההרוגים ב- 1881 היה מאוד קטן. בתחילתה של המאה העשרים כאשר חגיגות המאה העשרים נפתחו באמונה אירופאית כללית שנכנסים לעולם של שלום, ליברליות, סובלנות, ולכן כשפרץ הפוגרום הוא הגיע כזעזוע גדול לדעת הקהל העולמית. זה הפוגרום הראשון שהקורבנות שלו צולמו והופצו בכל אירופה. אין דבר חזק מצילומים של גופות מרוטשות. בשום פוגרום קודם לא צילומים, לא שלא היו צילומים. הממשלה הרוסית הואשמה בכך שהמשטרה לא התערבה, עיתונות לא טובה לרוסיה.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות