ההגות הציונית לדורותיה: יהודה אלקלעי

ההגות הציונית לדורותיה: יהודה אלקלעי

פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים

אלקלעי 1798-1878

יהודה אלקלעי נולד למשפחה ספרדית. הוא נולד בסרייבו, עיר קלאסית של מפגש בין נוצרים קתוליים אורתודוקסים ומוסלמים וישוב יהודי לא מבוטל. הוא היה עד בתחילת המאה התשע עשרה לעליית הלאומיות הסרבית. זו תנועה שהשתחררה מהשלטון העות'מאני והקימה במאבקים קשים מדינה עצמאית. הוא נקרא לכהן ברבנות בעיר שהיום היא פרבר של בלגרד- זמלין. יש את בית הכנסת שלו, רחוב על שמו. אזור שבו נפגשו אירופה הנוצרית עם האימפריה העותומאנית. הוא (יהודה חי אלקלעי) מפרסם ב- 1845 ספר שנקרא "מנחת יהודה", תחת המסורת בה שם המחבר מובלע בכותרת. הוא דן בנושא שלרוב ההגות הרבנית לא דנה בו בגלל החשש ממשיחיות שקר הוא ההתייחסות למימד הגאולה היהודית. יש ויכוח היסטורי גדול בהגות היהודית הדתית האם הגאולה תהיה ניסית, פתאומית הוא הדרגתית. מעניין כיצד אלקלעי נוטל חלק בויכוח זה ונוקט עמדה זו שמביאה אותו למסקנות עם היבטים פוליטיים. לדעתו הגאולה תהיה מעשה ריבנו של עולם אבל היא תהיה הדרגתית, עד שיגיע "המפץ הגדול" יתכנו שינויים ואולי צריך להתכונן אליהם. זה יהיה תהליך הדרגתי שיתחרש בתוך ההיסטוריה. חלק גדול ממנחת יהודה מתייחס לשאלה- מהם השלבים שבסופו של דבר יובילו לגאולה והאם יש מקום לפעולה אנושית למהלכים אלו?

השפה העברית

פתאום, באמצע הספר יש שאלה שמעלה אלקלעי- כאשר תתרחש גאולה ובגאולה הניסית יתקבצו כל הגלויות על ידי ריבונו של עולם, איך הם ידברו אחד עם השני? יהודים לא מדברים שפה אחת, "בחטאינו הרבים נתפזרנו בין 70 אומות ולשון". אתה שואל את עצמך- למה זה מטריד אותו? נניח שהיינו מוצאים את הטקסט הזה בחפירה ארכיאולוגית, לא היינו יודעים מתי זה נכתב, לפי התוכן הייתי אומר שזה לא נכתב לפני 1800, כי לפני 1800 אין רגישות ללשון. בתודעה העצמית היהודית השאלה באיזו שפה יהודים מדברים אף פעם לא הייתה בעיה. יש לשון קודש, והיא לשון התפילה ולשון חכמים לשון של כתיבה רבנית שאלות ותשובות. יש הרבה יהודים משכילים מסורתיים היכולים לכתוב בלשון זו. אין איסור לדבר בה, אבל לא מדברים בלשון זו. אלקלעי חי בגבולות של שלוש או ארבע תרבויות לשוניות- סרבים, אוסטרו דוברי גרמנית, עות'מאנית, יהודים דוברי ידייש, ספרדית או גרמנית. הלשון מגדירה את הזהות. אחד הדברים בעליית תנועה לאומית ואלקלעי מודע לכך, תנועה לאומית מתרכזת במאה ה-19 מסביב ללשונות. אחד הדברים שאפיינו מדינה סרבית עצמאית- בתי הספר מדברים סרבית וכן ההיסטוריה. הרגישות הזו ללשון שמעלה את השאלה הזו, היא בעצמה עדות למודעות של מה שקורה בעולם הסובב. כותב אלקלעי "בעוונותינו הרבים מפוזרים אנו מפורדים איש מאחיו כי לכל מדינה ומדינה יש להם כתב ולשון מיוחד ומנהג מיוחד וזה מפריד את הקיבוץ, ומעכב הגאולה. מעיד אני עליי שכל ימי נצטערתי על דבר זה ולא טוב עשו אבותינו שכל כך השכיחו את לשוננו הקדושה ונעשתה אומתנו ל70- אומות ולשוננו ל 70 לשונות. אם יעשה ה' ככל נפלאותיו ויקבץ פזורינו מארבע כנפות הארץ לארצנו, לא נכון לדבר איש אל רעיהו, והקיבוץ הנפרד לא יצליח. ואם יאמר האומר שהקוד סרוך הוא ישלח מלאכו וילמד אותנו לשון כמו שלימד יוסף נאמר שקר" כי אם להשתדל ברוב עוז ותעצומות הלקים את לשוננו ולהעמידה ולעשות אותה עיקר והקדוש ברוך הוא ישפוך רוחו על המלמדים ועל התלמידים על הבנים ועל הבנות וילמדו לדבר צחות ". שתי נקודות שעולות:

א. מהפכנות- ללמד בנים ובנות, יש דרכים ללמד נשים במאה התשע עשרה ביידיש ובלדינו. אבל כאן נאמר במפורש גם בנות. ולא כדי להבין את התפילה אלא כדי ש"ידברו צחות" 1845, גולת סרייבו, לפי הולדת אליעזר בן יהודה. הוא רוצה להקים בתי ספר שילמדו את הלשון, ולא בשביל התפילה. יסוד הלשון שהוא תמיד ניטראלי במסורת היהודית הופך למהותי. למרות שהגאולה היא גאולה שמימית והיא תהיה מעשה ניסים, יש לעשות כמה צעדים מכינים לקראת זה שיקבלו וכמו שהוא אומר הקיבוץ הנפרד, העדר שיתוף לשוני, מעכב את הגאולה. אם מזהים דברים שמפריעים לגאולה צריך למזער אותם. העברית תמיד הייתה לשון של העם- אברהם ודוד דיברו עברית. ההתקפה על העברית הגיעה מאוחר יותר כתגובה לציונות של חוגים שכיום אנו קוראים להם חרדים. בסופו של דבר זו השפה שמשותפת לכל היהודים. יידיש זה חלק מיהדות המזרח, לדינו זה חלק מיהדות המזרח, בעיראק ובפרס דיברו שפות אחרות, עברית זו לא רק השפה שבה נגלה הקדוש ברוך הוא לנביאים, זו שפה בעלת יסוד משותף. לא היו תוצאות פרקטיות להצעה זו בתקופה אלקלעי, אבל הוא מעלה דבר שלא יוצר התנגדות אבל יוצר אי נחת. הוא יוצר סדר יום חדש בלימוד, גם אם הוא עדיין לא מתממש.

ב. משיח בן יוסף ומשיח בן דוד- אלקלעי מתייחס בתוך מסגרת מסורתית ונורמטיבית לסוג מסוים של מסורת, שדנה בגאולה, ומדברת על כך שיהיו שני משיחים. כדאי לזכור, אין הלכה פסוקה, אבל יש מסורת. יהיה משיח בין יוסף ואחר כךמשיח בן דוד.משיח בן יוסף- משיח גשמי שינסה ללכד את היהודי באופן צבאי, ויצא למלחמה, ילכד אבל יכשל כי הוא גשמי. ואחר כך יקוםמשיח בן דוד, האמיתי הרוחני והוא יוליך את העם לגאולה. זו מסורת שלא העסיקה את מרבית ההוגים שלא עסקו במשיחיות אלא בעולם הנוכחי. אצל אלקלעי יש ניסיון לתת פירוש חדיש ומהפכני למשיח בן יוסף. זה טקסט שיכול להיות רק במאה ה-19 לאחר המהפכה הצרפתית.

אסיפה מכוננת של יהודים

לדעת אלקלעי צריך לכנס אסיפה מכוננת של היהודים, דבר פוליטי, גשמי ולדעתו יש כאלה שיכולים להיות באסיפה זו, יהודים שהם פעילים במסחר, שיש להם מעמד בינלאומי. פתאום משיח בןדוד הוא לא אישיות אלא "כתוב השיבה שופטינו כבראשונה אחר קיבוץ גלויות והמינוי הזה הוא ראשית הגאולה. הם יקימו דגל התורה והם יחזירו עטרה ליושנה כשנזכה למינו א.ע. 71 זקנים וה' אליהם יראה והאסיפה המאושרת היא המשיח בן יוסף אשר אליו אנו מקווים. וקיבוץ הזה הוא תחילת מלכות בית דוד" עדיין הלשון קצת מטושטשת אבל היא מתייחסת ליצירת מוסד מייצג של יהודים. הוא לא מדבר במפורש על חידוש הסנהדרין- מי מוסמך, מי ימנה, האם רק רבנים? הוא דווקא לא מדבר רק על רבנים, אלא על משפחות הון וכוח. יש שימוש במושג מאוד מסורתי והוצאתו מדי פשוטו ושינוי שלי מאישיות אחת למוסד. מה תעשה האסיפה המכוננת הזו? כמו שאומר אלקלעי להלן- היא תקים קרן, ולכן חשוב שיהיו אנשים בעלי כספים וחשובים רוטשילדים ודומיהם, והיא תרכוש אדמות בא"י. פעם ראשונה שיש מוסד שבו מדובר על קניית אדמות. זה לא כי רוצים את הגאולה, אלא זה כדי להכין. מאחר שזה מאוד מאוד מהפכני, ולפניו אין מי שמעלה את הרעיון, ובסוגריים נאמר שזה מה שהתנועה הציונית מממשת. זה לעשות מה שעשה אברהם אבינו כשקנה את מערת המכפלה, אבל ברור שמדובר במשהו שונה, חדש ומרכיביו די בולטים בהקשר של המאה ה-19 לשון, מוסדות פוליטיים ובסיס טריטוריאלי. לא מדוברעל מדינה, אבל על יצירת דברים חדשניים שכולם ברוח התנועות הלאומיות של המאה ה-19. כאן אפשר לראות מפגש מרתק בין גישה מסורתית שמשתנה מבפנים. ולא רק אידיאולוגיה שנוצרת על ידי חילוניים והתרחקות מהמסורת. שימוש במסורת כמחצבה ממנה אפשר לקחת אבנים כדי לבנות בניין חדש. שילוב די מרתק של מסורת ושינוי.

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות