ההיגיון הספרותי של מלכים א' י"ז-י"ט

the literary logic of kings 1 17-19/ RL Cohn

(333)

ניתוח ספרותי של נרטיב תנ"כי היה במקרים רבים ביקורת של המקור: הזיהוי והחקירה של מקורות כתובים חשאיים שמהם נבנה הנרטיב. המודל לביקורת המקורות משווה לנגד עיניו מחברים "ראשיים" ועורכים "משניים", כאשר העורכים עובדים כמו חייטים חסכניים בכך שהם יוצרים בגדים חדשים מהבדים הישנים שניתנו להם ותפירתם יחדיו כמיטב יכולתם. ההופעה המתוקנת של המוצר המוגמר הייתה הרמז של המבקר לגבי זהות הבדים המקוריים, המקדימים הספרותיים של הטקסט הסופי. אך ניתוח ספרותי כפי שמקובל לתפוס אותו, הלימוד הביקורתי של הדרכים בהן שפה, מבנה ומוטיבים, למשל, תורמים למשמעותו של הסיפור, יכול להוסיף מימד נוסף להבנה של טקסטים תנ"כיים[1]. דרך התמקדות בטקסט כחיבור אמנותי, אנו מתחילים להבין את המטרה של המחבר האחרון, שהוא בעצמו אמן יצירתי, ואת הדרכים בהן יש לעבודה פונקציה בעבור דורות על גבי דורות של מאזינים. החיפוש אחר ההיסטוריה הספרותית המדויקת של הטקסט על פי רוב פקפק ביושרה הספרותית שלו: מה שאינו מתאים מבחינה לוגית חייב בהכרח להיות משני. אבל למרות שהנרטיב התנ"כי אינו מציית למוסכמות שלנו בנוגע לסיפור סיפורים אין בכך בהכרח לומר שאין הוא מציית למוסכמות כלל. בכדי לגלות את ההיגיון הספרותי של הנרטיב התנ"כי, יש לבחון מקרוב את הצורה המתקבלת והניתנת לנו. כשהוא נתפס בשלמותו, טקסט יכול לגלות משמעות שקיימת רק באופן חלקי בחלקים המרכיבים אותו.

דוגמה מצוינת של רקמה ספרותית עשויה היטב היא קבוצת הסיפורים אודות אליהו במלכים א', י"ז-י"ט[2]. למרות שמספר סיפורי אליהו אחרים (334:) שוכנים בסמוך (מלכים א, כ"א; מלכים ב', א'-ב), קבוצה זו מתחילה עם התוכן מספר דברים במלכים א', ט"ז וסיפור מלחמה בלתי קשור במלכים א', כ. יתרה על כן, מבין סיפורי אליהו רק מלכים א', י"ז-י"ט מביא את נושא הקרב על ביסוס הסגידה הבלעדית לה' בישראל כנגד פולחן הבעל בתור הנושא המרכזיים שלו. כך מיקומו והנושא של נרטיב זה מצדיקים את תפיסתו כחיבור ספרותי נפרד. כמובן, ייתכן כי רבים מפרקיו הסתובבו קודם לכן באופן עצמאי, שכן ישנם סימנים ברורים לריבוי סופרים ועריכה[3] בטקסט. אולם, בה בעת, הנרטיב בכללותו עוצב בצורה מוקפדת הן מבחינה תמטית והן מבחינה מבנית.

מבחינה תמטית הנרטיב פועל בשתי רמות. ברמה אחת הסיפור מציג את הביוגרפיה המקודשת של הנביא אליהו מהופעתו הראשונה בישראלי ועד למינוי יורשו. בשלוש חלקים, המתאימים ביסודם לחלוקה הנוכחית של הפרקים, הנרטיב משרטט את ביאתו של עידן אליהו, חייו הציבוריים, ועזיבתו את תפקידו. ברמה אחרת, חייו של אליהו משמשים בתור הקשר למאבק בין ה' וכוחות הבעל בישראל. התבוסה שמנחיל ה' לבעל היא מרומזת בחלק הראשון והופכת למפורשת בזירה הציבורית בתחרות על הר כרמל. החלק השלישי מציג את הניצחון הסופי של ה' בעתיד.

מבחינה מבנית, את המיומנות של הנרטיב ניתן לתפוס משתי זוויות. מצד אחד, הפרקים מסודרים בצורה של התפתחות ליניארית לוגית. למרות שייתכן כי במקורם הם תפקדו בהקשרים אחרים, הם בכל מקרה שולבו בצורה יצירתית לכדי נרטיב זה והוכפפו לתימה והמטרה שלו. דרך החזרה על מילות מפתח ומוטיבים, הפרקים המבודדים הופכים לחלק מדרמה מובנית. מצד שני, כל אחד משלושת הפרקים בנוי מאותו רצף של אלמנטים. התפתחות מקבילה זו יוצרת כמה מקבילות שחוצות את גבולות הפרקים ומחזקות את האחדות של כלל הטקסט. פרקים מקבילים נבנים אחד על סמך השני ובכך יוצרים היגיון מצטבר שמחזק באופן סמוי את הנרטיב. בהתאם לכך אני אחלק את הבחינה של ההיגיון הספרותי של מלכים א' י"ז-י"ט לשני חלקים, המתאימים כל אחד לשתי הזוויות הללו ואדגים כיצד כל אחת מהן תורמת להבנה של האחדות התמטית של הנרטיב.

1. היגיון לינארי

הסיכום בסגנון ספר דברים של משטרו של אחאב במלכים א', ט"ז, כ"ט-ל"ג, משמש כהקדמה לנרטיב של אליהו מכיוון שהוא מזהה את הנושאים שעימם חייב אליהו להתמודד: סגידתו של אחאב לבעל. התיאור המובלט של (335:) חטאו של אחאב ממקם את סיפור תגובתו של אליהו ביחס אליו. "ויוסף אחאב לעשות להכעיס את יהוה אלהי ישראל מכל מלכי ישראל אשר היו לפניו" (מלכים', ט"ז, י"ג). באופן מפתיע, הכרזתו של אליהו פורצת לתוך התיאור הנוסחאתי ומכריזה כי אותו האלוהים ממש "יהוה אלהי ישראל" (י"ז: א') הטיל עונש של בצורת. החזרה על הכינוי מחברת את מסגרת הנרטיב של אליהו, כפירתו של אחאב מביאה להכרזתו של אליהו על בצורת[4]. למרות שניתן לצפות לשמוע את תגובתו של אחאב, רק הוראתו של ה' "ונסתרת" (פסוק ג') מרמזת על התגובה שאליה יכול אליהו לצפות. תחת זאת, המחבר התנ"כי מוסר את תגובתו של אחאב רק לאחר שסופר לו על עזרתו של ה' לאליהו בזמן הבצורת. אז מרדפו חסר הפשרות של אחאב אחר אליהו מעלה חרס (י"ח: י') ואין-אונותו של מלך ישראל נחשפת. אך לעת עתה אנו נותרים במתח לגבי אחאב כאשר הסצנות נעות, ראשית לאזור הירדן ושנית לפניקיה (צרפת) הנמצאת מחוץ לתחום שיפוטו של אחאב[5]. חשוב לשים לב גם לכך שהשינוי הגיאוגרפי מוציא את אליהו מארצו של ה' אל הטריטוריה של הבעל שגם בה פוגעת הבצורת. בתחילת סיפורו המחבר רומז להעדר כוחותיו של הבעל שמוצג כחסר יכולת למנוע את הבצורת אפילו על אדמתו שלו.

שלושת הפרקים הנוגעים לקורותיו של אליהו בזמן הבצורת יוצרים רצף ספרותי ברור שבו מתווה המחבר את עלייתו של אליהו לנבואה. בכל פרק הוא מתעמת עם בעיות שהולכות ונעשות קשות שאותן הוא חייב לפתור. ראשית, בעודו ניצב מול נקמתו הודאית של אחאב, הוא מציית למצוות ה' ומקבל בהכנעה את הלחם והבשר מהעורבים ואת המים מהנחל ("ויעש כדבר יהוה", פסוק ה')[6].

שנית, כאשר הבצורת מייבשת את מימי הנחל, הוא פעם נוספת מקיים את דבר ה' ופונה לאלמנה בכדי לקבל מזון. החזרה על מספר מילות מפתח מחברת את הפרק הזה לראשון: "ציווית (י"ז-ד'/ י"ח-ט'), "וישב" (ה'/ט'), "לכלכלך" (ד'/ט'), "לחם" (ו'/י"א), "גשם" (ז'/י"ד). אולם כאן, בכדי לקבל את מזונו, אליהו צריך גם להאכיל. האלמנה מספקת את מוצרי הגלם של קמח ושמן שאותם אליהו מרבה בהסתמכו על שם ה'. כפי שאליהו מציית לה', כעת מצייתת האלמנה לאליהו. בכדי להפוך את ההקבלה לברורה ובכדי להצביע על הסמכות (336:) שאותה מממש אליהו, חוזר המחבר על אותה תגובה בדיוק "ותלך ותעשה כדבר אליהו (ט"ו). למרות שה' "ציווה" על האלמנה להאכיל אותו, אליהו חייב להתמודד עם התנגדותה. ממקבל פסיבי הוא הופך למשתתף פעיל. שלישית, כאשר בנה של האישה מת במפתיע, אליהו לוקח את הילד ואת המצב לידיו. במקום לבטא את דבריו של ה', אליהו מאשים אותו (פסוק כ') ומתפלל אליו (כ"ב). אז ה' מגיב לפנייתו של אליהו: "וישמע יהוה בקול אליהו". כאן אליהו מדגים באופן מלא את היכולת הנבואית של אינטראקציה עם ה' והצלחה בהשגת עזרתו[7]. הכרתה של האלמנה בכוחו של אליהו מסכמת את עלייתו השלמה לנבואה.

יתרה על כן, הפרק השלישי מציג מבנה כיאסטי שדרכו הן שליטתו של אליהו והטרנספורמציה של האישה באים לידי ביטוי[8]

א "מה לי ולך איש האלהים?"

ב          "תני לי את בנך"

ג                       "ויעלהו אל העליה"

ד                                  "ויקרא אל יהוה ויאמר"

ה                                              "ויתמודד על הנער"

ד'                                 "ויקרא אל יהוה ויאמר יהוה אלהי"

ה'                                             "וישמע יהוה בקול אליהו"

ג'                      "ויקח אליהו את הילד ויורידהו"

ב'         "ראי חי בנך"

א' "עתה זה ידעתי כי איש אלוהים אתה"

דבריה של האישה (א, א') ממסגרים את הפעולה של הפרק עם ההאשמה מרירה והודאה אסירת תודה. בפתיחה היא מכנה את אליהו "איש האלוהים" בלגלוג, היא מזהה אותו רק כנוכחות רבת עוצמה שגרמה למותו של בנה. בסוף המבנה, אולם, היא הופכת את הכינוי "איש האלוהים" לביטוי שבח דרך הכרה באמת ה' הנשמעת מ"פיו" של אליהו.

בין שתי הפניות של האישה רק אליהו לבדו פועל ומדבר. האישה היא אובייקט פסיבי: אליהו "ויקחהו" ממנה – היא אינה מוסרת את הילד. אפילו ה' בעצמו רק "וישמע" בקול אליהו- הוא אינו מבצע כל פעולה. "נפש הילד" שבה אליו כאילו מכוח עצמה. בניגוד למילותיה הנרגשות של האישה לאליהו, מילותיו שלו אליה הן קצרות וישירות (ב, ב'). הרמז היחיד לרגשותיו הוא השימוש בביטוי הפמיליארי "בנך" במקום המונח הניטרלי המשמש את המספר: "הילד" (פס' כ"ב, כ"ג). בסמיכות למילותיו של אליהו לאישה מגיע תיאורו של המספר את פעולות הפיזיות של אליהו לפני ולאחר הנס. הביטויים הסימטריים מתמקדים בתנועות המנוגדות שלו של עלייה ("ויעלהו") וירידה ("ויורידהו"). ההפיכה של הכיוון הפיזי מדגישה את המעבר ממוות לחיים.

הליבה הפנימית של התקבולת המוצלבת (כיאזם) היא ההשבה הניסית לחיים שמדגימה את שליטתו של אליהו ואת יחסיו האינטימיים עם ה'. (337:) כאן ב"עלייה" אליהו נמצא לבד עם ה' שאליו הוא פונה פעמיים (ד, ד'), ראשית מאשים אותו במותו של הילד, ושנית פונה תפילה לתחייתו. טקס ההחייאה של אליהו (ה) מטרים את ההחייאה בפועל שמבצע ה' (ה') על הילד. התקבולת המוצלבת פועלת בכדי להציב את האינטראקציה בין אליהו וה' במרכז ולעשות דרמטיזציה של המשקל המוסרי של פניית אליהו. כמו כן, המחבר מאזן את הפועל שחוזר פעמיים "להמית" (י"ח: כ') לפני הנס עם הפועל החוזר פעמיים "חי" (כ"ב, כ"ג) לאחריו בכדי להדגיש את הטרנספורמציה. יתר על כן, המחבר מדגיש בקפידה את שמו של אליהו בחצי השני של התקבולת המוצלבת (פס' כ"ב, כ"ג, כ"ד) בניגוד לתוספת כינוי גוף חבורה "-ו" ו-"הוא" " (פס' י"ט, כ, כ"א) בחלק הראשון. החזרה על השם מדגישה את הניצחון האישי של אליהו כגורם המביא חיים על פני המוות.

מבקרים הצביעו על טבעו המשני של הקטע האחרון שנידון (פס' י"ז-כ"ד)[9]. הם מעירים כי הוא מקושר רק בצורה רופפת לפרק הקודם בידי הנוסחה: "ויהי אחר הדברים האלה…". יתרה על כן, דומה כי הבצורת נשכחה וכי ה"אלמנה" של פסוקים ח'-ט"ז מכונה בכל מקום חוץ מפעם אחת (פס' כ') "אישה". כמו כן, למרות שה"אלמנה" היא ענייה, ל"אישה" יש בית מספיק גדול בכדי שיהיה בו חדר עילי בשביל אליהו. סיפור מותו של הבן נראה כדחיסה וניסוח מחדש של סיפורה של השונמית (מלכים ב', ד') שבו הפרטים הנדמים כחריגים בסיפור שלנו מקבלים פשר[10]. אף על פי כן, יהיה המקור שלו אשר יהיה, הסיפור עוצב במיומנות רבה לכדי נרטיב. בנה של האלמנה, שנכנס לסיפור בפסוקים י"ב-ט"ז, הופך למרכז תשומת הלב רק בפסוקים י"ז-כ"ד. כפי שהוא נגלה לנו הנרטיב מוסר כיצד הילד מוזן אך בכל זאת מת, ובכך מדגים את העיקרון מספר דברים לפיו לא על הלחם לבדו יחיה האדם. אליהו, שמואשם בהרג הילד (פס' י"ח), משקם תחת זאת את חייו. בעוד שנס הקמח והשמן משיג הכרת תודה מהאם, הנס של התחייה מוביל להכרה הנלהבת שלה באליהו וה'. כך סיפור מותו ותחייתו של הבן משלים את סיפור ההזנה בכך שהוא מסב תשומת לב לאמונתה של האישה. הפלאי הוא אמצעי בעבור המוסרי, הוא אינו מטרה בפני עצמו[11]. על ידי שילוב סיפורו של הילד לתוך הנרטיב המחבר טוען כי מה שחשוב אינו שהאלמנה תזכה למזון אלא שהיא תכיר במקורו של המזון שלה. בצורה אנלוגית בפרק הבא, הגשם אינו יורד על האדמה עד שלא מתקבלת הכרה ברורה באל שמוריד אותו.

"דבר יהוה" בי"ח: א' מחזיר את ההתרחשות לשומרון. בעוד שה"דבר" הראשון הורה לאליהו "ונסתרת", כעת היא מצווה "הראה אלא אחאב" תוך היפוך הכיוון. (338:) הסצנה הבאה, שמכינה את הבמה בשומרון, לא רק שמתארת את חומרת הבצורת שם אלא גם חושפת, באופן בלתי ישיר, את המשבר הדתי שאותו יפגוש אליהו עם שובו. הסיפור שהונח בקפידה ליד שום דבר אודות הצלתו של עבדיהו את הנביאים, למרות רציחותיה של איזבל, מאותת לגבי המאבק כנגד הבעל שאליו נרמז בפרק י"ז שבקרוב עומד להתלקח.

פרק זה מתפקד בתור מעבר בין הסיפור אודות הבצורת והסיפור אודות ההתחרות על הכרמל. ההערה כי הרעב בשומרון, כמו מחלתו של הילד, הינו חמור מכניסה לסיפור את תוכניתו של אחאב למצוא מזון לבהמות (פס' ה'), אך לפני שתוכנית זו נמסרת במפורש, המחבר עוצר בכדי לדווח על עבדיהו המאכיל את נביאי ה' (פס' ד') שרעבם נגרם, כך נראה, לא בשל הבצורת אלא בגלל מסע הרצח של איזבל. כך ישנם שני מצבים של רעב בשומרון: רעב פיזי ורעב "לשמע את דברי יהוה" (עמוס ח', י"א). יתרה על כן, על ידי הצבה סמוכה של רצח איזבל את הנביאים עם מאמצו של אחאב להציל חיות, המחבר חושף את סדר העדיפויות הלקוי של המלך. בעוד שכוונתו של אחאב הייתה למנוע את הצורך ש"נכרית" את החיות, הוא כפי שמסתבר לא היה יכול למנוע מ-"הכרית" איזבל (פס' ד') את נביאי ה'. השימוש הכפול בפועל כ.ר.ת שוב מקשר בין תימת הכפירה לבין הרעב.

הפסוק המסיים של סצנת המעבר הזו סולל את הדרך לשני הפרקים הבאים שבהם פוגש אליהו את עבדיהו ואחאב בנפרד. העובדה שאחאב ועבדיהו יוצאים בכיוונים מנוגדים מודגשת בסדר המושא-פועל וה-"לבדו" המודגש בתיאור הסימטרי: "אחאב הלך בדרך אחד לבדו ועבדיהו הלך בדרך אחד לבדו" (פס' ו'). הנתיבים המהופכים פיזית שלהם מדגישים את הנאמנויות המנוגדות שלהם, שכן עבדיהו "ירא את יהוה מאד" (פס' ג') בעוד שאחאב הוא ההיפך. דרכים אלו גם מבשרות את הנתיבים שיציע אליהו לאנשים, ה-"לכו" (פס' כ"א) או אחרי הבעל או אחרי ה'.

אורכה של סצנת עבדיהו (פס' ז'-ט"ז) עומדת בסתירה עם הקיצור שבו מדווח על המפגש עם אחאב (י"ז-כ') –  המטרה האמיתית של משימתו של אליהו. העובדה כי עבדיהו מוצג כך באריכות היא במבט ראשון מתמיהה.[12] עם זאת דומה כי לאפיזודה יש שתי מטרות עיקריות. ראשית דבריו של עבדיהו מגלים לאליהו את חומרת המשבר בשומרון בעת העדרו. שמו הסימבולי (399:) ("עבד האלוהים") מרמז כי הסכנה האישית הנשקפת לו אמורה לייצג את הסכנה הרודפת כל אחד שמקיים את פולחן ה' בממלכתו של אחאב. בדומה לאם שקישרה בין מוות וחטא והאשימה את אליהו בכך שהמית את בנה (י"ז: י"ח), עבדיהו שואל רטורית איזה חטא שלו גורם לאליהו "להמיתני" (י"ח: ט')[13]. שלוש פעמים מכריז עבדיהו על כך שאין לו ספק שאחאב יהרוג אותו אם יודיע על נוכחותו של אליהו (פס' ט', י"ב, י"ד). להכריז "הנה אליהו" כאשר המלך רדף ללא הועיל אחר הנביא בכל מקום משמע להביא על עצמו מוות במקרה ואליהו יעלם שוב. להכריז "הנה אליהו" שמשמעו גם "הנה אלהי הוא יהוה", לאחר שאיזבל הרגה את כל נביאי ה' למעט מאה, הוא באופן דומה להזמין על עצמך הרס. בחזרתו של עבדיהו על הסיפור של המספר אודות הצלתו את הנביאים והדאגה למזונם ישנו שינוי משמעותי בפועל "בהכרית" ל-"בהרג איזבל את נביאי יהוה". ההשלכה של שינוי זו היא לשבץ את הפועל ה.ר.ג בשלושה פסוקים עוקבים (י"ב, י"ג, י"ד), ובכך עוטפים את סיפור רצח איזבל את הנביאים עם פחדו של עבדיהו עצמו מפני מוות.

שנית, דרך השימוש באירוניה, סצנת עבדיהו מבססת את הסמכות הייחודית של אליהו. למרות קבלת המרות המיידית שלו בפני אליהו (פס' ז') עבדיהו פורץ במה שנראה כמחאה חסרת נשימה כנגד בקשת הנביא. באופן אירוני, באופן מנוגד לצייתנות המיידית של האלמנה הפגאנית (פס' י"א- ט"ו), "עבד האלוהים" מונה סיבה אחר סיבה בכדי לא להעתר לבקשתו של אליהו. אך כאשר אליהו נשבע בשם "חי אלוהי צבאות" מחאתו של עבדיהו פוסקת[14]. בלעגו להופעותיו והיעלמויותיו הפתאומיות של אליהו (פס' י"ב) עבדיהו מצביע על אירוניה נוספת. למרות שכל אומה נשבעה כי לא מצאה ("ימצאכה") את אליהו כאשר אחאב חיפש אותו, כעת כאשר אחאב מחפש תחת זאת מזון ("נמצא", פס' ה') בעבור החיות, אליהו יופיע באופן מפתיע. שני החיפושים של המלך הם חסרי טעם שכן אליהו, הבא והולך כרצונו, מחזיק לבדו במפתח לסוף הבצורת. דרך אירוניה המחבר מכפיף את המלך לנביא בהכנה לעימות בניהם.

בניגוד לברכת השלום המכובדת של עבדיהו "האתה זה אדני אליהו?", אחאב מברך את הנביא ב-"האתה זה עוכר ישראל?" (פס' י"ז) (340:). החזרה על הרישא, "האתה זה" מגלה את הניגוד בין שני הכינויים ובהתאם בין הגישות של הנאמן והכופר. על ידי הסבת הכינוי של אחאב בחזרה אל המלך עצמו "לא עכרתי את ישראל כי אם אתה", אליהו מסב את המיקוד מזעמו של אחאב בשל הבצורת למאבקו שלו כנגד עבודה זרה שכעת אליהו טוען כי היא הסיבה האמיתית לבצורת. סוף כל סוף הקישור בין הבצורת והעבודה הזה, שאליו נרמז קודם לכן, הופך לגלוי, בדיוק בשיאה של הדרמה, כאשר הנביא מתעמת עם המלך. באופן מפתיע, אחאב מציית בשקט להוראתו של אליהו לאסוף עם ונביאים, מה שמעיד על יחסו לכוחו של אליהו[15]. ברור לכל כי הוא ייחס לנביא אשמה מלאה ואישית לקללת הבצורת (פס' י'). למרות שאליהו התגלה בפני אחאב, הגשם לא יגיע עד שמקורו האמיתי יקבל הכרה מצד העם והמלך. כך, הפסקת הבצורת נדחית עד להגעתה של הכרה זו.

בהקשר סדרת הסצנות הארוכה המהווה את ההתחרות על הכרמל יש לציין את הסימטריה של מסירת האירועים[16]. פעמיים מדבר אליהו אל בני ישראל (פס' כ"א, כ"ב-"כ"ד), ופעמיים לנביאי הבעל (פס' כ"ה, כ"ז). בתחילה אליהו "ויגש" (כ"א) אל "כל העם", בעוד שלאחר תבוסת הבעל הם "ויגשו" (ל') אליו[17]. הוא מציע לאנשים שתי בחירות שעל פניהן נראות שוות: "אם יהוה אלהים לכו אחריו ואם הבעל לכו אחריו" (כ"א) והוא מורה כי שני הפרים יוכנו באופן זהה. הסימטריות הצורניות פועלות כרקע שכנגדו ניצחונו של ה' מתבלט קדימה בבהירות קיצונית. הן מדגישות את הניגוד במהות בין הכנותיהם של שני הצדדים. בעוד שנביאי הבעל מתוארים כבוכים בצורה נלעגת, חורקים שיניים, "ויפסחו" (כ"ו) ללא תועלת, אליהו מתוכנן בצורה רגועה ויסודית ונושא אך תפילה אחת בודדה שמיד מביאה את תגובתו של ה'. המחבר מדגיש אל שליטתו של אליהו ברגע התפילה שלו על ידי התייחסות אליו, אך ורק אז, כאל "אליהו הנביא" (פס' ל"ו).

אליהו הופך את ההדגמה הפלאית של הכוח השמיימי למנחת קורבן טקסית ("עולה", פס' ל"ד). כמו משה בסיני, הוא מקים מזבח "בשם יהוה" (כ"ב) תוך שהוא מעלה את המסורת השבטית עם 12 האבנים הסימבוליות "כמספר שבטי יעקב (פס' ל"א, ראה גם: שמות, כ"ד: ד'; ישעיה ד': א'-ז', י"ט-כ"ד). יתרה על כן, המחבר מתייחס ישירות לסיפור שינוי שמו של יעקב לישראל, שבבראשית ל"ו, א'-ט' (341:) מתרחש מיד לאחר שיעקב מתריע בפני בני ביתו לוותר על האלים הזרים ולבנות מזבח לה'. בתפילתו, אליהו קורא ל"אלוהי אברהם, יצחק וישראל", ומדגיש שוב את ישראל, יעקב שעבר טרנספורמציה[18]. הסימבוליזם ברור: על העם להפוך שוב לישראל כעת כשהבעל התגלה כאל שקר. והטרנספורמציה של העם היא שלמה. כמו עבדיהו, הם "ויפלו על פניהם" (פס' ל"ט, השווה פס' ז') בכדי לבטא את נאמנותם לה'. כמו הלויים שהלכו בעקבות משה בטבח זובחי עגל הזהב, העם תופס לפקודתו של אליהו את נביאי הבעל (פס' מ', השווה שמות ל"ב: ל"ו). כעת הם כבר לא "פוסחים" כמו נביאי הבעל (פס' כ"א, השווה: פס' כ"ו), הם הפכו לנאמנים פעילים של ה'. ברור כי המחבר בנה את הנרטיב של סיפור הכרמל תוך התבססות על סיפור הברית במעמד הר סיני[19]. בעשותו כן, הוא מקנה משמעות כבירה לאירוע. הוא טוען כי בכרמל אליהו, "נביא כמשה", כרת שוב את הברית עם בני ישראל שזנחו את הבעלים.

לאחר שהבעל הובס וישראל נולד מחדש, המחבר חוזר אל אחאב והבצורת. הודעתו של אליהו לאחאב אודות "קול המון גשם" (י"ח: מ"א) מגשימה את הבטחת ה' בפסוק א' ובכך יוצרת מעטפת סביב סיפור התחרות עם בעל. ההשמה הזו בסוגריים מעידה כי הבצורת הייתה רק הביטוי והסימפטום של משבר הכפירה האמיתי. אחאב, הכופר הראשי, לאחר שחזה מאחורי הקלעים בתבוסתו של הבעל ובכוחו של ה', מציית להוראתו של הנביא לעלות להר כדי לאכול ולשתות. מוטיבים אלו מופיעים שוב בכדי לרמוז לכריתת הברית הקדומה על הר סיני (שמות כ"ד: ד'-י"א). שם, לאחר השריפה והצעת המנחה ולאחר שהעם נשבעים אמונים לה', עולים המנהיגים להר בכדי לאכול ולשתות. המחבר כאן מראה כי דרך הציות השקט המלך הכופר לוקח חלק בפעולת מתן התוקף לחידושה של הברית. התמונה הסופית, של הנביא שרץ ברגל לפני מרכבת המלך, מסמלת את השבתו על כנו של הסדר הראוי בישראל: המלך בעקבות הנביא.

שיווי המשקל שמשיג הנרטיב, אולם, הוא קצר מועד, שכן איזבל נכנסת כעת אל התמונה. על ידי הכנסתה של אישה זו, שהמוניטין שלה הולך היטב לפניה (ט"ו: ל"א; י"ח: ג', י"ג, י"ט), בדיוק בנקודה זו של העלילה, המחבר מזעזע את הציפיות שלנו ומציג את הכוח האמיתי שמאחורי הכתר. כעת הפסיביות של אחאב מתגלית בצורה בהירה יותר, שכן איזבל היא זאת שנותנת פקודות במשפחה המלכותית הזו. איזבל, כוהנת בעל, מופיעה באופן אישי בכדי לנקום באליהו שטבח את נביאיה, ואליהו בורח שוב מארץ ישראל.

(342:) ייאושו של אליהו בסצנה שלאחר מכן נראה כעומד בסתירה ניכרת לניצחון שהוא זה עתה נחל[20]. הוא מבקש מה' למות למרות שהוא ברח מישראל בכדי לחמוק ממוות. דומה כי הוא מתעלם מההמרה הדרמטית של העם, מבקש להאשים אותם בנקמנותה של איזבל ולשכוח את מאה הנביאים שהציל עבדיהו. אך המחבר משתמש בייאושו של אליהו למטרתו שלו, והיא להדגים את ריבונותו של ה' למרות אי הרצון של נביאו. ראשית, ה' מזין את הנביא בשממה. בניגוד למלאך המוות של איזבל (פס' ב') מגיע מלאך ה' (פס' ה', ז') המציע מזון וחיים. שנית, בתגובה לתלונה החוזרת ונשנית של אליהו, ה' מפעיל את ריבונותו על איתני הטבע וכוחות ההיסטוריה. ב-"הר האלוהים, חורב" מקום כריתת הברית, אליהו מקונן על שבירת הברית. כמו משה החוזר לסיני לאחר טבח הזובחים לעגל הזהב, אליהו נמלט אל חורב לאחר שהרג את נביאי הבעל. למעשה, המחבר מתייחס אל המקלט כאל "המערה", המציינת ככל הנראה את המקום על ההר שבו עמד משה (שמות, ל"ג, כ"א) כאשר אלוהים "עבר" (פס' כ"ב) כפי שהוא "עובר" כעת (י"ט: י"א) לפני אליהו. ה' עונה לתלונתו של אליהו על ידי הצגת "שלישיית התגלות" של רוח, רעידת אדמה ואש, כפי שהוא עשה לפני משה ובני ישראל (שמות י"ט: ט' ; כ': י"ח-ח"ט ; דברים ד': ט'-י' ; ה': כ"ד-כ"ה), מה שמעיד על כוחו וריבונותו[21]. אך בעוד שאז "הקול" בקע מתוך האש (דברים ה', ד', כ"ו), כאן נטען בהבלטה כי רצף האלמנטים אינו מכיל את ה'. שלא כמו משה, אליהו אינו רואה את ה' בחזרה, אלא שומע "קול דממה דקה"[O1] שה' מעניק לאליהו בכך, מה שמעיד על חיזוקו של אליהו מחד ודחיית ניסיונות התכחשותו מאידך.

מבקרים רבים התייחסו אל החזרה של שאלת ה' את אליהו בתור אינדיקציה לעריכה משנית מאוחרת[22]. לאחר ההתגלות הנשגבת, מדוע חוזר אליהו על אותה התלונה? אך החזרה בכל זאת משרתת מטרה ספרותית. לאחר ההצצה הנדירה של אליהו אל תוך מעמקי יישותו של ה', יש לה' את הזכות לצפות למחויבות מחודשת מצידו של אליהו. (343:) תחת זאת סירובו העיקש של אליהו דוחק בה' להדיח אותו מתפקידו[23]. התפקיד שהוא העניק לאליהו מסתמך על ירושה מסודרת של כוח במאבק כנגד בעל שימשיך ללא אליהו. כפי שהנרטיב מתחיל במילה לאחאב, כך הוא מסתיים בהוראה להדיח את בית אחאב[24]. לאחר שהוכיח את כוחו על הטבע, ה' מכריז כעת על כוחו בזירה הפוליטית לא רק בישראל אלא גם בסוריה[25].

הסצנה האחרונה מאשרת את המשכיותו של המאבק בכך שהיא מוסרת את מינויו של ממשיך דרכו הנבחר של אליהו. הבטחתו של ה' כי 7,000 נאמנים בישראל ישרדו משמשת בתור הגשר לסיפור מינויו של מנהיגם. מילת המפתח "נישק" (פס' י"ח) מחברת את ה-7,000 עם אלישע: הם מבטאים את נאמנותם לה' בכך שהם אינם מנשקים את בעל, בעוד שאלישע חושף את נאמנותו לאליהו בכך שהוא מבקש לנשק את הוריו לשלום לפני שהוא עוזב אותם בכדי לשרת את אליהו.

2. היגיון מצטבר

למרות טיבו האפיזודי והמורכב של הנרטיב, הוא הושטח לכדי סיפור לינארי חלק שמשחזר את חייו של הנביא אליהו בתור הכלי שדרכו נלחם ה' בכוחו של בעל. יתר על כן, תבניות מקבילות חותכות את הסיפור הלינארי ומאחדות את הנרטיב באופן אחר. באופן ספציפי, אם הנרטיב מחולק לשלושה חלקים עיקריים, המתאימים בעיקרון לחלוקת הפרקים הנוכחית, ניתן להבחין באותו רצף של אירועים בכל אחד מהם. האירועים המתאימים בכל פרק מקושרים על ידי חזרות מילוליות, תמטיות ומבניות שיוצרות טקסטורה של בשורה והדים, של איזון וניגוד, של פעולה עולה ונופלת. התבניתיות המקבילה מעניקה לנרטיב מימד של עומק שתומך ומעשיר את ההיגיון הלינארי. הטבלה שלהלן מדגימה את התופעה שאותה נמשיך לפרש להלן.

א. הכרזה

בידי אליהו (י"ז: א')        בידי אלוהים (י"ח: א')    בידי איזבל (י"ט: ב')

ב. מסע

מישראל (י"ז: ב'-ה')       לישראל (י"ח: ב')                       מישראל (י"ט: ג'-ד')

ג. שני מפגשים

עורבים (י"ז: ו'-ז')                      עבדיהו (י"ח: ז'-ט"ז)      מלאך (י"ט: ה'-ו')

אלמנה (י"ז: ט'-ט"ז)       אחאב (י"ח: י"ז-כ')         מלאך האלוהים (י"ט: ז')

ד. נס

תחייה (י"ז: י"ז-כ"ג)       אש (י"ח: כ"א-ל"ח)        התגלות (י"ט: ט'-י"ח)

ה. חזרה בתשובה

האלמנה (י"ז: כ"ד)        ישראל (י"ח: ל"ט-מ')      אלישע (י"ט: י"ט-כ"א)

אחאב (י"ח: מ"א – י"ט: א')

(344:) את האלמנטים המקבילים ניתן לסכם בקצרה. כל מערכה של הנרטיב מתחילה עם הכרזה (א') שמתחילה את הפעולה ולפיכך מובילה למשבר. ההכרזה מניעה אל אליהו למקום חדש (ב'). בסביבה החדשה יש לו שני מפגשים או עימותים עוקבים (ג'). המפגש השני מוביל לאתגר המצריך את התערבותו של ה' לשם פתרונו (ד'). לבסוף, בתגובה להתערבות זו, פרטים "חוזרים בתשובה" ומצהירים או מציגים את נאמנותם לה' (ה')[26].

יש לסייג ולומר כי ההתאמה בין האירועים המקבילים אינה תמיד מלאה. האורך והמורכבות של תיאור ההתחרות על הכרמל, למשל, הופכת את האירוע לשונה מהדיווח התמציתי על החייאת בן האלמנה. כמו כן, בפרק י"ט, נדמה כי שני המפגשים הם עם אותו מלאך בעוד שהמפגשים בפרק י"ז וי"ח הם בבירור עם שני אנשים שונים. עם זאת, ההאכלה הכפולה מידי המלאך מתאימה לההאכלה הכפולה מידי העורבים והאלמנה. למרות המשמעות של ההתאמה בין האירועים המקבילים בנרטיב אינה תמיד ברורה, התבנית עצמה היא בלתי ניתנת להכחשה.

א. הכרזה

האמונה בכוחה של המילה להגשים את מה שעליו היא מצהירה עומדת מאחורי השימוש בהכרזות בכדי לקדם משברים בצמתים קריטיים של הנרטיב. הכרזתו של אליהו כי לא יהיה "טל ומטר כי אם לפי דברי" (י"ז: א') קובעת נתיב שאינו מגיע אל מטרתו עד אשר שה"קול" נשמע (י"ח: מ"א). מילתו של אליהו לבדה, שהוא מבטא בשם "חי יהוה אלוהי ישראל" (י"ז: א'), ניחנת בכוח לגרום לבצורת שתוצאותיה יוצרות את התפאורה לפרקים שיבואו לאחר מכן. הכרזתו של ה' ב-י"ח: א' מסמנת את נקודת המפנה בין איום הבצורת והבטחת הגשם. השימוש במילה "מטר" כאן במקום "גשם" בכל מקום אחר (י"ז: ז', י"ד ; י"ח: מ"א, מ"ד, מ"ה) יוצרת מעטפת הסוגרת על שלושת האפיזודות של פרק י"ז במסגרת שלוש השנים של הבצורת. באותו זמן, ההבטחה לגשם מצביעה קדימה להגשמתה (י"ח: מ"א). על ידי הצמדת ההבטחה לצו של "הֵראה אל אחאב" המחבר מקשר את התגשמות ההבטחה לתוצאות המפגש עם אחאב. והפגישה מובילה להתחרות על הכרמל. הבטחתו של ה' והגשמתה כך סוגרת את סיפור התחרות המבסס את כוחו הבלעדי של ה'.

(345:) ההכרזה האחרונה, איומה של איזבל על חייו של אליהו, מובילה למשבר חדש בדיוק כאשר הקודם נפתר. אך איומה של איזבל, שכמו שבועתו של אליהו ב-י"ז: א' מגובה בשבועה באלוהים, מתגלה כריק מכיוון שאלוהיה, בעל, כבר הוכח כחסר כוח. על ידי הקבלה בין הבטחתה הבלתי ממומשת עם הבטחותיהם של אליהו וה' שאכן התממשו במקומות המתווכים האחרים בנרטיב, המחבר מדגיש את אין-אונותה בסופו של דבר של איזבל למרות שהיא מולכת ביזרעאל ורודפת אחר אליהו.

ב. מסע

כל הכרזה מניעה את אליהו אל מקום חדש. הוא נס מכוח כס המלכות (פרק י"ז), חוזר בכדי להתמודד עימו (פרק י"ח) ובורח שוב (י"ט). שלושת המסעות יוצרים רצף בו התערבותו של ה' בנתיב מסעותיו של אליהו פוחתת ועצמאותו של אליהו גדלה. בעוד שבפרק י"ז מתחבא אליהו לפקודתו של ה', בפרק י"ט ה' מגיב רק לאחר מעשה בריחתו של אליהו שעליה החליט לבדו.

באופן ספציפי יותר, בפרק י"ז ה' מכוון את אליהו פעמיים אל אתרים בהם הוא דואג למחייתו של אליהו בכך שהוא מצווה ("ציוויתי", פס' ד', ט') על העורבים והאלמנה להאכיל את אליהו. מצד שני, לאחר שהוא פוקד "לך הראה אל אחאב (י"ח: א'), ה' נעלם מהסיפור ומותיר את אליהו בכוחות עצמו. המפגש עם עבדיהו אינו צפוי, ואליהו, לא ה', מאשים את אחאב בעבודה זרה ומארגן את התחרות. אך בפרק י"ט מה שמניע את מסעו של אליהו אינו ה' כלל וכלל אלא הפחד ("וירא", פס' ג') מאיזבל. ה' אינו פוקד עליו "לך" אולם, באופן מנוגד, שואל אותו בהפתעה בחורב "מה לך פה אליהו?". עצמאותו של אליהו הפכה לאנוכיות. תגובתו של ה' מעידה כי בכך שברח מבני ישראל והתקרב אל ההר המקודש, אליהו זנח את אחריותו. לבסוף, ה' לוקח בחזרה שליטה מלאה על הנביא שלו ומצווה עליו מסע אחד אחרון ("לך שוב") תוך שהוא מפרט את המשימות שעליו לבצע. מסעות מכוח שמיים כך ממסגרים את הקריירה של אליהו בנרטיב.

ג. שני מפגשים

כל מסע מוליך את אליהו לשני עימותים, כאשר הראשון מבניהם נזקק לשני לשם פתרונו. ראשית, כאשר נחל כרית מתייבש, ה' דואג לאליהו למקור מזון יציב יותר בצרפת. באופן דומה, מפגשו של אליהו עם עבדיהו הוא מפגש מכין לזה עם אחאב, עבדיהו חייב לשרת בתור מבשרו של אליהו. לבסוף, לאחר ההוראה הראשונה של המלאך, אליהו שוכב שוב, ורק הצו השני מעניק לו את הכוח ללכת לחורב. צמד האפיזודות נראה כתחבולה ספרותית שמיועדת ליצור מתח על ידי השהיית הפתרון של הבעיה ובכך לדחוף את הפעולה קדימה. הקישור בין האפיזודות בכל צמד מתהדק על ידי ההתבטאות הזהה שנמצאת בשתיהם: "לך… ציויתי (י"ז: ג'-ד', ט'); "האתה זה?" (י"ח: ז', י"ז); "קום אכול" (י"ט: ה', ז').

(346:) הדמויות שאותן פוגש אליהו נראות כנמצאות על רצף של כוח הולך וגדל. העורבים והאלמנה נמצאים בדרגות הנמוכות ביותר של הכוח, הציפורים השכיחות האלו ובת-האדם המסכנה ביותר מייצגים את העולם של הרגיל וחסר הכוח. עם זאת הם משמשים ככלים בעבור ה' המקיים את אליהו, ככלים שהכוח האלוהי מכווין אותם. עבדיהו ואחאב, לעומת זאת, מחזיקים בכוח ארצי. עבדיהו, שהוא "על הבית" (פס' ג') של אחאב, עוזרו הראשי של המלך, אף על פי כן ירא את ה' ומציל את נביאיו. אחאב, מצידו, "עכר את ישראל" בכך שהוביל את העם אל הבעלים. הפעלת כוח זו הן בעבור והן כנגד ה' מייצגת את טווח האפשרויות האנושיות. לבסוף, המלאך ב-י"ט: ה', שכונה בפסוק ז' "מלאך יהוה" מגלם כוח על טבעי בכך שהוא מספק, בדומה למן במדבר, מזון בשממה הנידחת, עוגות ומים המספיקים בכדי לקיים את אליהו במשך 40 ימים ולילות.

בשלושת צמדי המפגשים הזנה היא מוטיב מרכזי. כפי שהעורבים נצטוו להאכיל ("לכלכלך", י"ז: ד') את אליהו בנחל כרית (י"ז: ג'), כך גם עבדיהו האכיל ("ויכלכלם", י"ח: ד') את מאת נביאי ה' כאשר איזבל "הכריתה" את האחרים. משחק המילים של כרית-הכרית יוצר ניגוד בין ההצלה של אליהו בכרית וההכרתה של עמיתיו הנביאים בשומרון[27]. למעשה, טכניקת הפלאשבק (י"ח: ד') שמדווחת על דאגתו של עבדיהו לנביאים, נתמכת בידי החזרה על שורש כ.ל.כ.ל ויוצרת תחושה של בו-זמניות של שתי פעולות ההזנה. בינתיים, נביאי הבעל והאשרה הם "אוכלי" שולחנה של איזבל (י"ח: י"ט). הזנה, אם כן, מייצגת יותר מחומר גשמי, היא מעידה על חסות ופטרונות. להאכיל את הנביא משמע לתת תמיכה בו ובאלוהיו. פעולת ההזנה, כמו כן, מייצגת אישור מחודש של החיים על פני המוות. בזמן הבצורת כאשר "לא היה גשם בארץ" (י"ז: ז') האלמנה ואליהו מצליחים להאכיל אחד את השני. האלמנה שמתכוננת למוות חיה אף על פי כן. באופן דומה, בעיצומו של מסע הרצח של איזבל עבדיהו לא רק שמחביא אלא גם מאכיל את הנביאים. ובשממה אליהו, שביקש נפשו למות (י"ט: ד'), זוכה למזון ואינו מת.

ד. נס

האלמנט הרביעי בכל פרק הוא דיווח על נס המעיד על כוחו של ה' ותמיכתו באליהו. שני הניסים הראשונים מתרחשים כתוצאה מהאינטראקציה של אליהו עם אחרים בעוד שההתגלות האחרונה באה בכדי לחדש את אליהו בעצמו. למרות שהדיווחים בפרק י"ז ופרק י"ח שונים באורכם וסגנונם הם עשויים מרצף דומה של פעולות. (1) ראשית, אליהו מואשם במעשים חמורים. האישה מאשימה את אליהו במותו של בנה, בעוד שאחאב מאשים אותו בכך שהוא "עוכר ישראל" האחראי לבצורת. (2) כאשר הוא מתכונן להגן (347:) על עצמו ועל אלוהיו על ידי כך שהוא מארגן הדגמה, אליהו ראשית מגדיר מרחב משלו. הוא נושא את הילד אל החדר העילי (י"ז: י"ט), והוא בונה את המזבח בעבור הקורבן (י"ח: ל'-ל"ב). (3) לאחר מכן, בכדי להוציא תגובה מה' הוא מבצע חזרה משולשת של תרגיל קסם: הוא "מתמודד" על הילד (י"ז: כ"א) ומטביל את המזבח במים (י"ח: ל"ג). (4) לבסוף, אליהו מתפלל (י"ז: כ"א ; י"ח: ל"ו-ל"ז) וה' עונה: נשמתו של הילד חוזרת (י"ז: כ"ב) והאש יורדת מהשמים (י"ח: ל"ח).

הרצף בפרק י"ט אינו ברור לגמרי אך קיימות בו מקבילות משמעויות. כאן זוהי תלונתו של אליהו לה' (פס' א') שמובילה אל ההתגלות בחורב. אליהו חוזר על פחדו של עבדיהו מפני המוות ופורש אל תחושות בדידותו שלו ("ואותר אני לבדי", י"ט: י'. השווה י"ח: כ"ב). אז ה' מגדיר את המרחב (פס' ב') בעבור הנס בכך שהוא קורא לאליהו ממערתו אל ההר (י"ט: י"א). הרצף המשולש של רוח, גשם ואש (י"ט: י"א-י"ב) שמגיע לפני הנס האמיתי של קול ה' מקביל במידה מסוימת לפעולות שעליהן חוזר אליהו שלוש פעמים בסיפורי הניסים האחרים.

סדר האירועים המקביל תומך בהתפתחות התמטית בסיפורים כאשר הם נקראים ברציפות. בצורה הכי ברורה, התערבותו של ה' הולכת ונעשית ישירה יותר ויותר. בדיווח אודות החייאת הילד, ה' פועל בצורה בלתי ישירה: "וישמע יהוה בקול אליהו ותשב נפש הילד אל קרבו ויחי" (י"ז: כ"ב). באופן מנוגד, לאחר החזרה הכפולה על "אין קול" (י"ח: כ"ו, כ"ט) של הבעל, ה' פועל באופן ישיר: "ותיפול אש יהוה" (י"ח: ל"ח). הסימן הוא פומבי, לא פרטי, ועוצמתה של האש אינה מותירה כל ספק בקשר לכוחו של מקורה. ההתערבות השלישית איננה רק ישירה, אלא גם של גילוי פנים אישי. ה' בעצמו מחליט להתעמת עם אליהו בכדי לנער אותו מתוך ייאושו. כקליימקס לאחר סדרת היסודות של הסערה, ה-"קול דממה דקה" (פס' י"ב)[O2] מייצג את מהותו הפנימית של ה'. לבסוף שומע אליהו את קול ה', העדות הנשגבת לריבונותו[28]. הרצף הגיאוגרפי, כמו כן, תורם להתפתחות התמטית. כל נס מתרחש במקום גבוה, נפרד ומקודש. החל מה"עלייה" בצרפת, למזבח ה' המוקם בהר כרמל ועד למערה בחורב, הר האלוהים, מקומות הניסים הולכים ונעשים גבוהים יותר ומקודשים יותר.

כפי שהמחבר מתאר את התערבותו ההולכת ונעשית ישירה יותר של ה', כך הוא גם מדווח על  הניצחונות הגדלים על הבעל. למרות שבשני הניסים הראשונים שאליהו מתפקד בתור הסוכן האנושי של ה' במאבקו, הנס השלישי מראה כי הקרב עוד ימשיך גם בלי אליהו. ראשית, בטריטוריה של בעל, צרפת, "אשר לצידון" ארצה של איזבל, אישה ענייה לא פחות ולא יותר, היא הראשונה שמכירה בכוחו של אליהו. אולם ניצחון זה רק מבשר את השבתו של "כל העם" אל חיקו של ה' על הר הכרמל לאחר חשיפתו של בעל כאל שקרי. (348:) כאן הניצחון הוא מאסיבי ומפורש. אך ב"חורב הר האלוהים", לאחר שאליהו איבד כל תקווה, ה' לא רק מדגים את כוחו. הוא בנוסף מוכיח כי זעפה של הסופה, המקושרת לבעל, הוא תחת שליטה. יתרה על כן, קולו אינו קולה של הסערה אל קול דממה המהדהדת מעבר אליה[29]. הניצחון הוא על עצם מהותו של הבעל. ההצהרה שבאה לאחר ההתגלות מבטיחה את הניצחון בבוא היום של כוחו של ה' על הבעל.

ה.חזרה בתשובה

המרכיב האחרון בכל שלב הוא הטרנספורמציה של אלו שבעבורם בוצע הנס. לאחר שבנה חזר מן המתים, האלמנה מצהירה כי "ידעתי כי איש האלוהים אתה" (י"ז: כ"ד) בעוד שקודם לכן היא פשוט קיבלה את המזון ללא תגובה. ה"חזרה בתשובה" של אישה זרה אחת מבשרת את הצלחתו של אליהו בפני עמו שלו. מילת המפתח "ידע", למעשה מופיעה פעמים בתפילתו של אליהו על הכרמל (י"ח: ל"ו, ל"ז) – הוא מבקש כי בני ישראל "וידעו" את מה שהאישה כבר הכירה בו, שה' הוא האלוהים ואליהו הוא משרתו. בכדי לאזן את בקשתו החוזרת פעמיים של אליהו מגיע ההכרזה החוזרת פעמיים של העם "יהוה הוא האלוהים", יחד עם התפיסה שלהם את נביאי הבעל לפקודתו של אליהו (פס' ל"ח-מ'), ובכך הם מדגימים את המיידיות של הטרנספורמציה.

ההמשך לפרק י"ח מציג גם את הטרנספורמציה של אחאב. למרות שהוא נותר מחוץ לאור הזרקורים בעת ההדגמה על הכרמל, הוא חוזר בשביל סצנת הסיום. על ידי תיאורו כמציית בדממה לפקודתו של אליהו לעלות על ההר ו"אכל ושתה", המחבר מרמז על התחדשותו בשתי דרכים. ראשית, בתיאור תנועותיו של אחאב חוזר המחבר על תבנית העליה-ירידה שעימה מוסגרה סצנת ההחייאה של הילד. אליהו מורה לאחאב "עלה" (פס' מ"א) לפני הגשם ו-"רד" (מ"ד) כאשר הגשם מתחיל. החזרה על התבנית מעידה כי כפי שהעלייה והירידה של הילד השפיעה על הטרנספורמציה שלו ממוות ולחיים,  כך גם תנועותיו הדומות של אחאב גורמות להתחדשותו. אכן, העובדה שהוא מספר לאיזבל "את כל אשר עשה אליהו" (י"ט: א') מעידה על כך שהוא הפך לסנגורו של הנביא (ראה מלכים ב', ח':ד'). שנית, המחבר משתמש במוטיב ההאכלה בכדי לבטא את כפיפותו של אחאב לנביא ואלוהיו. ה' הוא זה שמעניק אוכל ומשקה לאליהו, לאלמנה ובנה, ולנביאים. כעת גם אחאב נכנע ומוסר עצמו. חיפושיו אחר חציר לא צלחו, אך תחת זאת הוא מצא את אליהו שמביא גשם וחיים חדשים.

בחלק השלישי הטרנספורמציה מתרחשת כתוצאה בלתי ישירה של הנס. אליהו, שכיסה עצמו באדרת בהר חורב, כעת מכסה בה את אלישע ובכך מעביר את כוחה אליו. כמו אליהו ש-"וירוץ" (349:) לפני אחאב, כך גם אלישע "וירוץ אחר אליהו" ובכך הוא מבטא את השלמת הטרנספורמציה שלו. עם זאת, לעומת אליהו שנצטווה "לך שוב" בכדי לסיים את משימתו הנבואית (פס' ט"ו) אלישע מצטווה "לך שוב" בכדי להשלים את המחויבויות שלו בביתו. לא רק הנשיקה, שהוזכרה לעיל, מסמלת את פרידתו מעברו אלא גם שחיטת הפרים מסמלת את התחלתו המחודשת. שנים-עשר הצמדים, כמו שתיים-עשרה האבנים, מתייחסים שוב אל שנים-עשר השבטים המסורתיים של ישראל. כאן ציון המספר בא בכדי לסמן את הטרנספורמציה של אלישע מבעליהם של שנים-עשר צמדי בקר למנהיגם של שנים-עשר השבטים. על יד האכלת האנשים עם שנים-עשר הצמידים, אלישע מציג את סוף חייו כאיכר והתחלה חדשה כמי שמאכיל את ישראל.

3. מסקנה

חקירתנו את ההיגיון הספרותי של מלכים א' י"ז-י"ט חשפה את העושר של המרקם המבני והתמטי שלו. עם שהסיפור מתפתח בצורה לינארית, הוא בה בעת יוצר שלושה רצפים אפיזודיאליים מקבילים. הקישור בין ההגיונות הלינארי והמצטבר האלו יוצר רשת של תבניות ואסוציאציות שדרכה מועברת משמעות הסיפור. הביוגרפיה המקודשת של אליהו מתפקדת לא רק כסיפור בפני עצמו אלא גם משמשת בתור ההקשר למאבקו של ה' בבעל.

הכפפתן של אפיזודות נפרדות, שכמה מהן היו בתפוצה באופן עצמאי, בהקשר הנרטיב הנוכחי יצרה שלם שהוא גדול יותר מסך חלקיו. ניפוי של פסוקים או סצנות מתוקף היותם "משניים" יכול (או יכול שלא!) לסייע בכדי לשחזר את הטקסט המקורי אך הוא הורס את האמנות של הטקסט כפי שהוא הגיע אלינו. שכן הסצנות הנפרדות שואבות את מלוא משמעותן מההקשר שבו הן מוקמו. יש לציין כי בהיסטוריה של הפרשנות, הן הקדומה והן המודרנית, היה המיקוד על אפיזודות מסוימות במובחן מההקשר שלהן. כך התחרות על הכרמל וההתגלות בהר חורב נתפסו במקרים רבים כביטויים קלאסיים נפרדים של כוחו של אלוהי ישראל. אולם, עד כמה שסצנות אלו מדהימות כאשר מביטים בהן במבודד, משמעותן נפגמת כאשר מרימים אותן מהקשרי הנרטיב בהם מיקם אותן המחבר התנ"כי. הצבתן בתוך הנרטיב בכללותו קובעת את הדרך שבה המחבר התכוון שהן יתפסו.

הניצחון הגדול של אליהו על הכרמל, למשל, מתחדד בשל נקמה של איזבל. עד כמה שהניצחון נדמה כמכריע בעת שאליהו רץ לפני אחאב אל יזרעאל, הוא רץ היישר אל איזבל שעדיין נמצאת בשליטה. לאור הוראתו של ה' לאליהו על חורב, האש על הכרמל נתפסת כהתחלה בלבד של הקרב כנגד בעל שחייב להימשך. באופן דומה, ההצבה של הדיווח על "קול דממה דקה", מופת של התבטאות תנ"כית, לאחר הסצנה בכרמל מעניקה לו מימד מיוחד. כך המחבר יוצר את הניגודים (350:) הדרמטיים ביותר בין השתיקה של הבעל וקולו של ה' שהוא מעבר אליו ולא בתוך יסודות הטבע שבהם נהוג היה להאמין שהבעל שולט.

לא רק הסצנות הקלאסיות האלו אלא כל אפיזודה תורמת להקשר הנרטיב בכללותו ומקבלת ממנו את משמעותה. למרות שפרטים רבים בטקסט לא ניתן להבין בהקשרם, העיצוב המוקפד של הנרטיב הוא ברור. מלכים א' י"ז-"י"ט מתגלה בניתוח כאן כסיפור נבואי אמנותי שמצביע בכל מקום על המאבק של האמונה התנ"כית: ביסוס שלטונו של ה' על ישראל[30].


 

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות