תולדות האמנות – סיכום: סימבוליזם – פול גוגן

תולדות האמנות – סיכום: סימבוליזם  – פול גוגן

תולדות האמנות – סיכומים

ס י מ ב ו ל י ז ם   פנימי וחיצוני – גוגן

בזרם הסוראליסטי לא הייתה הערצה לטכנולוגיה ולמדע, בניגוד לזרמים האחרים שפעלו בתקופה המודרנית. הגישה נגדה את גם את המלחמות וגם את הסדר.

הזרם הסימבוליסטי התחיל את פעילותו דרך גוגן, ונמשך אף עד הפופ ארט, ונתן מקום לעין הפנימית. כשגוגן מצייר בחוץ הוא עוצם את עיניו ונותן לחושים אחרים לכוון אותו, הוא איננו מחוייב לחוש הראייה דווקא. גופו וזכרונו מפעילים סלקציה על זכרונותיו והחוויות אותן חווה. כדי לצייר הוא משתמש בזכרונות ובחוויות שיש הן משמעות סימבולית עבורו, ולכן היה אבי הסימבוליזם.

גוגן מציע שהחוויה מול הטבע תהיה סינתציזית (- סינתזה), ומבקש ליצור סינתזה במציאות – ההתרשמות שלה מהמציאות, הזכרון, והסמל שלה בעיני הצייר.

גוגן הגדיר את הציור כחלום ויזואלי, בו אין עלילה רצופה, אלא התרופפות מן המוסר וחוויות נוספות שאינן מושפעות מהגרביטציה. הוא נתן ליגיטימציה לעיסוק בנושא ולכן משמש כאביו הרוחני.

"החזון שלאחר הדרשה" / "יעקב נאבק במלאך", 1888 

(ראה ניתוח מורחב של  "החזון שלאחר הדרשה: יעקב נאבק במלאך" – פול גוגן) בציור זה יש עץ החותך את הפריים, ומחלק אותו לשני חלקים. מצד ימין אפשר לראות את יעקב נאבק במלאך, ומצד שמאל יש פר. בקדמת התמונה יש דמויות דתיות (נזירות). העץ משמש חוצץ בין שתי המציאויות – אחת גשמית ואחת שמיימית. תפיסת הצבע (צבע לוקאלי ורווי), הדמויות וקווי המתאר סביבן, מזכירים את ציורי ימי הביניים ולא את הציורים של אותה התקופה. בציור יש כומר שמזכיר את דמותו של גוגן – גוגן הכניס את עצמו לציור היות והוא רוצה לחוות חוויה דתית. בניגוד לדמויות במרכז הציור, הדמויות שבקצוות מראות את תווי פניהם ויוצרות קשר ביניהן, מעין דיאלוג. הצבע האדום בתמונה והקשר שבין הדמויות מייצרים אווירה חושנית, ולא מתאימה לאופי של הנזירים. הדמויות שעוצמות את עיניהן חשות את המציאות בעיני רוחן בלבד.

האמנים בתקופה זו ברחו מאירופה, אך גוגן נסע דווקא אל ברטן, שבמערב צרפת. ברטן היה מקום כפרי, האנשים בו האמינו בדת בפשטות וביושר. גוגן היגר למקום זה היות וטען כי בעיר יש עוולות חברתיים והאווירה בה מנוכרת, ויש בה עוני ומחלות. מנטאלית, הוא ברח אל יפן, והושפע מהאמנות היפנית. במאה התשע-עשרה, גל של הדפסים יפנים מגיע אל המערב, שהיוו לגוגן מקור השראה, כאשר צייר את העץ החותך את הפריים. הדמויות עצמן גם הן מזכירות אנשים יפנים (עיניהם מלוכסנות). בתקופה זו האמנים חיפשו גישות אחרות ותרבויות אחרות, כמו כן גם הפרספקטיבה הפוכה.

הקומפוזיציה מושפעת מהמצאת המצלמה, גוגן חותך את הפריים באופן המיוחס לצילום.

"ישו הצהוב", 1889

גם בציור זה נכרת ההשפעה היפנית, בצבעים הבהירים, העצים וקווי המתאר. גוגן חוזר לימי הביניים – לישו אין נפח, הוא שטוח לגמרי וצהבהב. הצהוב סימל עבור גוגן את האור, על אף שבסימבוליקה הנוצרית הצהוב מייצג קינאה ובגידה. הנזירות הכפריות מתפללות לישו השטוח, וחקלאי חוצה את הגדר כדי שעושים במציאות. גוגן נחשב גם לאבי האקספרסיוניזם היות והשתמש בצבע כאמצעי לביטוי אישי וסימבולי.

לאחר שגוגן עזב את ברטן הוא נסע לאי פולינזי ומשם לטהיטי. הוא השתקע שם וחי עם היחידים המקומיים, וחיפש את הפשטות והפרימיטיביות כדי למצוא את 'גן העד האבוד', מתוך מחשבה שהעיר מנטרלת את התרבות האמיתית.

"לעולם לא עוד", 1897

אחת היצירות הראשונות שצייר גוגן כשהגיע לטהיטי. היופי והפאר בציור נובע מהעירומה הפשוטה –  יש נסיון לצייר עירום בפשטותו, לא אקדמי, קלאסי או אירוטי, כך שהברבריות והפאר הלא מעודן הופכים למכובדים ומרשימים. הצבע משמש ככלי להבעת הרגש והאווירה. המשי, הקטיפה והזהב, המאופיינים כרקעים לציורי עירום, אינם אלו שיוצרים את הפאר שבציור אלא הוא נוצר בזכות הפשטות המיוחדת שבו.

הציור מעוטר בפרחים ובציפורים, וכיתוב “Never More” נמצא בראשו. הוא משלב אלמנטים אקזוטיים שלא מתאימים לחדר אירופי. הציור גדוש בפרטים ועין הצופה מוצפת באינפורמציה.

לדמות השוכבת אין את המסורת הנוצרית ביחס אל הגוף. היא נשכבת בצורה טבעית. האמנות לקחה לעצמה את הזכות להשתמש בעירום ולכן הוא הוצג בדרך הכי יפה שלו, כדי להפוך אותו ללגיטימי לשימוש באמנות, וכדי שלא יהפוך לאירוטי. גוף חשוף צריך היה הצדקה, ולכן נהוג היה להשתמש בונוס במקרים אלו.

גוגן מצייר את העירומה שלו בדרך לא מסורתית, שלא הייתה נהוגה באירופה. עיני הדמות מזכירות עיני חיה, היא חשדנית, וגופה אינו מעודן.

משמעות הכותרת –

א.      הצהרה ארספואטית –  "לא יותר" עירום רגיל ומסורתי

ב.      דחייה מינית – כתוצאה מאונס (?). מאחורי הדמות יש שתי דמויות ועורב (חיה אגרסיבית), יתכן והדמות מנוצלת.

גוגן ניסה לחשוף כאמן את העולם הפרטי של בני התרבות ולפענח את קודי התרבות, להעלות אמת חדשה בציוריו, שלא היה להם נרטיב ספרותי. הוא נסה ליצור את אווירות הטארומה ולא רצה שיפענחו את עבודותיו לגמרי.

עוד דברים מעניינים:

האם מלחמה טובה לסולידריות? לא בטוח

החברה הישראלית כידוע לכל היא חברה רווית קונפליקטים ובין אם זה על פוליטיקה, דת או סתם זכות קדימה בכביש הישראלים לא מהססים לצלוב אחד את השני. אולם כל אימת שיש

שינוי גודל גופנים
ניגודיות