סיכום בספרות: דבר קטן וטוב / ריימונד קארבר

סיכום בספרות: דבר קטן וטוב / ריימונד קארבר

ראה: סיכומים לבגרות בספרות

סיכומים לבגרות בספרות: סיפור קצר


חלק ראשון- יום שבת: האמא, אן וייס מזמינה ליום הולדתו של בנה, סקוטי, עוגה.

הסיפור "דבר קטן וטוב" של ריימונד קארבר נפתח בשבת אחה"צ, בהזמנת עוגת יום ההולדת ע"י האם- אן וייס לבנה בן ה-8, סקוטי. אנו מקבלים את מראה העוגה על כל פרטיה ומצפים לחגיגת יום ההולדת שתערך ביום שני אחה"צ, אולם בהמשך יש מפנה. בבוקר יום ההולדת נפגע סקוטי בתאונת פגע וברח ע"י מכונית (המכונית שתרחקה כשלושים מטרים ונעצרה באמצע הכביש, הנהג הביט לאחור ולאחר שראה שהילד קם על רגליו הכושלות, הוא חשב שהוא בסדר והמשיך לנסוע). למרות הנפילה הקשה, הילד קם על רגליו ונראה על פניו כאילו שום דבר רציני לא קרה לו. אבל בבית, בעודו מספר את מה שקרה, נשכב הילד על הספה, שוקע בתרדמת ומובהל לבה"ח.

הסיפור מתאר חיי שגרה היכולים להשבר בקלות. הסיפור פותח בפרטים של השגרה שלפני האסון- מתוארת בחירת העוגה ע"י האם אן. אן מנסה לשתף את האופה בהתרגשות שלה לקראת יום ההולדת אבל הוא נשאר אדיש וענייני. הוא מסתכל בתמונות של העוגות ונותן לה לדבר רק משום שאין לו שום סיבה למהר. הוא גורם לאן תחושת אי נוחות והיא שואלת את עצמה אם הוא עשה פעם משהו מחוץ להיותו אופה והאם יש לו ילדים. האופה מתואר כבעל מקצוע שנותן שירות בלבד. הוא לובש סינר לבן שדומה לסינר של משרתות, ותיאורו החיצוני- גבר קשיש ועב צוואר. דמותו וחוסר השתתפותו בשמחה ובבחירת העוגה גורמות לכך שלא נחוש סמפטיה גדולה כלפיו.

השגרה נמשכת ביום שני בבוקר- בוקר יום ההולדת כשסקוטי מכונה שלוש פעמים "בעל השמחה". סקוטי הולך עם עוד ילד לבית הספר, וכמו ילדים בני ה-8 הם מעבירים בינהם שקית של צ'יפס. סקוטי מנסה לברר מה מתכוון חברו לתת לו במתנה ביום הולדתו שיתקיים אחה"צ- גם זוהי תמונה שגרתית, ילד המתרגש לקראת יום הולדתו.

 החלק השני עוסק בשלושת ימי אשפוזו של סקוטי בבית החולים ובצפייה ליקיציה- להתעוררותו.

בהדרגה נוצר פער בין השאננות הבוטחת של הרופא לבין העובדה שהילד לא מתעורר. בהדרגה גם מתערר בטחונו של הרופא לנוכח המשכותה של התרדמת וחוסר יכולתם של הרופאים להסבירה, למרות צילומי הרנטגן הרבים ובדיקות המעבדה. בשלב הראשון ההורים מצפים שהילד יתעורר ויהיה בסדר. הרופא מרגיע אותם ומדגיש כי לא מדובר בקומה, ושהילד לא נתון לסכנה אלא רק יישן. בהמשך, הרופא עדיין מרגיע את ההורים אבל מוסיף "הייתי רוצה שהוא יתעורר", אבל עדיין ממשיך לקבוע כי הילד יתעורר בקרוב. הוא גם מוסיף ואומר שהילד נמצא בהלם ובזעזוע מוח קל. כאשר הילד לא מתעורר גם למחרת, לוקחים אותו למיפוי מוח, ושוב נאמר להורים כי אין כל סיבה לדאגה וזוהי רק פרוצדורה רפואית. דאגת ההורים הולכת וגוברת, אבל גם ביום השני הרופא מרגיע אותם. כשאן מתעקשת לכנות את המצב כקומה, "מתרצה" הרופא ואומר שלעת עתה יקראו לזה ככה, עד שיתעורר. הרופא עדיין מביע בטחון בעצמו ושהילד מחוץ לסכנה. בשלב מסויים הרופאים שלא מבינים מדוע הוא לא מתעורר חושבים על ניתוח. ברור להם שיש כאן משהו חמור אבל הם לא מבינים את המתרחש.

 

התמודדות ההורים עם האסון:

אין בסיפור תאור אופייהן היחודי של הדמויות, הן נעדרות עומק פסיכולוגי. זה לא בגלל שהן דמויות שטוחות ושטחיות אלא מכיוון שקרבר מראה לנו שבמצבים כאלו, התגובות האנושיות- הפנימיות והחיצוניות, דומות. הסיפור מראה את הדמיון השורר בין בני האדם, גם אם הם באים מרקעים שונים ואישיותם שונה. התגובה הדומיננטית לארוע היא פחד ודאגה. הפחד משתלט ומתבטא גם בתגובות פיזיות בלתי רצוניות- למשל:

  1. כשהווארד מנסה להרגיע את אשתו הדואגת ואומר לה "להשאר רגועה להשאר רגועה". ההכפלה משקפת את דאגתו האישית ואת סערת הרגשות בה הוא מצוי.
  2. הפחד והחרדה באים ליידי ביטוי גם בנהיגה המהירה מאוד של הווארד וברגלו הרועדת.
  3. בבית, כשהוא נוסע להתרענן, החרדה גורמת לו לרגשות אשם על כך שעזב את ביה"ח (הוא מכנה את עצמו "טיפש" עם כל צלצול טלפון שמחריד אותו).
  4. כשאן נשארת בביה"ח, היא נתקפת אימה "ושינייה החלו נוקשות". כשהיא פורשת הבייתה לזמן קצר, היא מצלצלת לביה"ח ואומרת שהיא "פוחדת פחד מוות".
  5. הפנייה לאלוהים- דבר שהם לא נהגו לעשות לפני כן, מעיד על הפחד הנורא שאחז בהם וגרם להם לעשות דברים חדשים, לפנות לגורמים שונים.
  6. הדאגה מבטלת את הצרכים הפזיולוגיים. אן מרגישה בחילה ומבינה שהיא צריכה לאכול אבל לא מסוגלת לכך. הם חסרי שינה והווארד מתואר כ"מי שעיניו אדומות ובגדיו מקומטים".

 

משפחת פרנקלין (אנלוגיה):

משפחת פרנקלין לא תורמת להתפתחות העלילה. זוהי משפחה שפערים גדולים מפרידים בינה לבין אן והווארד. לא רק צבע עורם, אלא גם הלבושף התסרוקות, עטיפות ההמבורגר על השולחן ודקירת הבן ממחישים את ההבדלים. עם זאת, הדמיון הוא בסיטואציה שבה נתונות שתי המשפחות והרגשות שלהן שמעידים על האוניברסליות ברגשות האנושיים. הפחד ותחושת חוסר האונים משותפים לשתיהן, ומותו של בנם הוא אולי רמז מטרים למותו של סקוטי.

 

ההתמודדות עם המוות בבית החולים:

הניחומים של ד"ר פרנסיס בחדר הרופאים הם סוג של רוטינה (שגרה) לגבי הרופאים. הרופא שיושב בחדר הוא רופא מיילד (מעגל של מוות ולידה). הרופא המיילד עוזב והדברים שאומר ד"ר פרנסיס לא נכנסים לליבם של ההורים ההמומים, ולא נקלטים. אן מרגישה שד"ר פרנסיס מאלץ אותה לעזוב את המקום, בעוד שהיא מרגישה שעליהם להשאר. היא מרגישה שהמילים שאמרה "לא אני לא יכולה לעזוב אותו כאן" הן מילים שמשתמשים בהן בתוכניות טלוויזיה, כשהאנשים מגיבים בתדהמה למוות פתאומי או אלים. היא רצתה שהמילים שבפיה יהיו משלה, ומשום מה היא נזכרה בראש של האישה הכושית "השחוח על כתבה של האישה". גם כאן התגובה האנושית למצבים טראומטיים היא תגובה אוניברסלית, אוצר המילים האנושי מוגבל ודומה.

 

דמותו של האופה:

בסיפור מופיעים שני ביקורים במאפייה שמשמשים מעין מסגרת לארועי ביה"ח והמוות. בפגישה הראשונה של אן עם הרופא, הוא אינו משתתף בהתרגשות שלה בבחירת עוגת יום ההולדת. הוא מחליף רק מילים ענייניות איתה, עד שהיא בעצם תוהה אם הוא עשה פעם משהו בחייו חוץ מלהיות אופה, ואם יש לו בכלל ילדים.

כשהזוג מגיע למאפייה בפעם השנייה (בסוף), הם מלאי זעם.שוב נמסר תיאור הרופא דרך עינייה של אן "עיניו קטנות ומרושעות וכמעט הלכו לאיבוד בתוך הבשר" "צווארו היה עבה מרוב שומן". למרות שאנו יודעים שכעסו של האופה נובע מכך שלא שילמו לו, תאורו הדוחה מסלק את רגש ההזדהות עמו, אבל כאן מתחיל המפנה. סימלי הדבר שמיד שאן מספרת לו על מות בנם, פושט האופה את סינורו ומשליכו. הוא מפסיק להיות "נותן שירות שחוסך במילים" ומסלק הצידה כל מה שקשור בעבודותו, עד כדי כך שכל כולו עומד לרשות הזוג (מתוך צער וחרטה כנה על מה שעשה להם ללא כוונה). אן משתפת את האופה בחוויה הקשה שלה כשהיא מספרת לו מה קרה ופורצת בבכי. השיתוף הזה גורם לשינוי, האופה מתמסר להם לגמרי כשהוא מבין את סיבת העויינות שהפגינו קודם לכן. יש לאופה את היכולת האנושית לחוות את האחר ולהשתתף בצערו, למרות שמסתבר שהוא חסוך ילדים. הוא מבין את כאבם ומסה להקל על סבלם למרות שהוא "סתם אופה" ולא אינטיליגנט כמו הרופא. הוא מציע להם מהלחמניות שלו, וכאן מגלה את הרגישות שלו כשמנחש את רעבם.

הוא אומר "אוכל זה דבר קטן וטוב בזמנים כאלה" וכי הם חייבים לאכול ולדאוג לעצמם.

הטוב אינו רק בלחם הטעים כשלעצמו, אלא בחמלה, ברצון לעזור ובשיתוף. האופה מספר להם על בדידותו ועל עבודתו שחוזרת על עצמה. בני הזוג, למרות עייפותם ודכאונם מקשיבים לו בתשומת לב ושיחתם מתארכת. הם מגיעים למאפייה בשעת חצות וכשהבוקר מפציע הם עדיין נמצאים במאפייה ולא חושבים לעזוב. הלחם הוא בעל משמעות סמלית, הוא הדבר הנכון בזמן הנכון בשביל הזוג שלא היה מסוגל לאכול כלום בימים האחרונים, אבל משמעותו גדולה יותר בתור מוצר חיוני ובסיסי לקיום האנושי. ההשתתפות בסבל היא דבר חשוב, הם רעבים להקשבה יותר מאשר לאוכל, והאופה מספר דבר טוב, ורק לכאורה קטן.

 

השוואה בין האופה לרופא:

  • שניהם נותני שירות- האחד מאכיל והשני מרפא.
  • האופה פשוט ולא מוערך, הרופא מכובד ומוערך.
  • הרופא מלא יומרה, בטחון וחשיבות עצמית (בא ליידי ביטוי בדבריו ובלבושו).
  • שניהם שוגים בגלל חוסר ידיעה- האופה מצלצל למשפחת וייס ללא ידיעה על מות הילד, והרופא שוגה אולי בשאננות יתר. האופה ממלא את תפקידו כראוי- אופה את העוגה, ומתמרמר כשלא באים לשלם לו- פועל מחוסר ידיעה. הרופא שאמור היה לדעת, מתגלה כמי שיומרתו כוזבת ("משחק אותה").
  • שניהם מביעים השתתפות בצער ההורים. הרופא הבטוח בעצמו מחבק את אן אך לא משדר קירבה, ונותן תחושה שהוא מסלק אותם מביה"חף על אף רצונה להשאר. האופה יוצא מתפקידו כנותן שירות, מוריד את הסינר, משבית את התנורים ומתפנה כולו להאזין ולהקשיב להם הקשבה אמיתית וכנה.

 

האמת המובלעת בסיפור:

החיים אכזריים ועלינו להתמודד עם המכות שנוחתות עלינו בחטף ללא כל התראה מוקדמת. מי שיכול לסייע בעתות מצוקה ומשבר הוא רק הזולת. הקידמה והטכנולוגיה לעיתים נכשלים, ואת מקומם ממלאים בני האדם. בדומה לחיוניות של הלחם לקיום האנושי, כך גם קשר של אמת, חמלה והקשבה חיוניים לאדם. למרות השוני וההבדל בין בני האדם, ישנן חוויות יסוד המשותפות לכולם, ןהעובדה הזאת היא שמאפשרת לנו להזדהות ולנחם.

בסיפור מתוארת חוויה של אימה במילים פשוטות. אין פה תיאור של הלוויה קורעת לב, אבל יחד עם זה הפרטים הקטנים והשיחות הפשוטות יוצרים את התמונה הכואבת וממחישים את תחושת הריק והמוות, יחד עם חוויות ההחלמה וההשתפות בצער.

ערך החמלה הנוצרית:  ערך זה בא ליידי ביטוי בסיפור. זהו ערך נוצרי מובהק שמדבר על אהבת הזולת. בלוקאס (הברית החדשה) מופיע סיפור השומרוני הטוב שבא לבטא את הציווי "ואהבת לרעך כמוך"- אחד הציווים החשובים ביותר לדעת ישו. בלוקאס, השומרוני מטפל ביהודי שנשדד ונפצע ונותן דמי כלכלתו לבעל המלון שאליו הוא מביא אותו.

קיימות הקבלות בין סיפורו של קרבר לבין סיפור השומורני הטוב: בסיפור השומרוני הוא נותן שלוש כיכרות לחם בחצות הלילה וגם כאן יש שלוש לחמניות בחצות הלילה. בתחילת המפגש עם הזוג וייס, האופה חושב שהם שיכורים וכועס עליהם שלא שילמו עבור העוגה- הוא מתקשה לגמור את החודש למרות שהוא עובד שעות רבות. המבט הפראי שאן נועצת בו גורם לו להתגונן ולאיים עם המערוך, אבל לאחר שאן מספרת לו שהעוגה לא נלקחה בגלל מותו של הילד, משתנה התנהגותו. האופה מניח את המערוך ומביע בפניהם את צערו העמוק. האופה כאמור מפסיק את מלאכתו ומציע לזוג לאכול ככל אשר חפץ ליבם, הוא לא נותן את דעתו לכסף שהוא מפסיד. הלחם הוא בעל משמעות סמלית– קורבן המשקף את ערך החמלה. הזוג שעד עכשיו לא היה מסוגל לאכול "מתנפל על הלחמניות". לסיפור יש להציע את הנחמה בהשתתפות הזולת, ומה שבולט בעיקר בסיפור הוא הצורך בקשר של אמת עם הזולת, מה שמשותף לכולנו.

עוד דברים מעניינים:

האם מלחמה טובה לסולידריות? לא בטוח

החברה הישראלית כידוע לכל היא חברה רווית קונפליקטים ובין אם זה על פוליטיקה, דת או סתם זכות קדימה בכביש הישראלים לא מהססים לצלוב אחד את השני. אולם כל אימת שיש

שינוי גודל גופנים
ניגודיות