מבוא לסוציולוגיה- סיכום מאמרים: הרברט מיד הבניה חברתית של המציאות- אינטראקציה סימבולית:

מבוא לסוציולוגיה- סיכום מאמרים:  הרברט מיד Mead– הבניה חברתית של המציאות- אינטראקציה סימבולית:

ראו: מבוא לסוציולוגיה – סיכומים

מיד יוצא מתוך גישת האינטראקציה הסימבולית שטוענת שאנשים פעולים בהתאם לפרשנות שלהם למציאות ויחד האנשים מבנים את העולם. הדגש הוא על איך אנשים תופסים באופן סובייקטיבי את המציאות. בני האדם מתקשרים ביניהם באמצעות סמלים שמייצגים משמעויות שמובנות לכל הצדדים. תהליך ההפנמה לפי מיד יתרחש במגע שלנו עם האחרים. האחר מאד חשוב מכיוון שדרך האחרים לומדים כיצד להתנהג ואיך החברה מתייחסת אלינו. בסופו של דבר אנחנו לומדים להתייחס אל עצמנו כמו אל אחר (דוגמא של Coolei של "האני במראה"- אני רואה את עצמי ואיך האחרים רואים אותי. אני יודע איך אני רוצה להיראות בעיני האחרים ואני מארגן את ההופעה שלי בהתאם למה שהייתי רוצה שהאחרים יראו).

מיד בעצם מסביר איך מתפתח ה- Self (עצמי) של האדם- כתוצאה מאינטראקציה עם הסביבה. לאדם בעצם יש חלק מכריע שהוא חברתי.

ה- self מורכב משני חלקים הנפרדים אך קשורים ביניהם ורק הפעולה המשותפת ביניהם גורמת לנו ליכולת של חשיבה, מודעות:

1) I- החלק הספונטאני המשוחרר מהשפעות חיצוניות של הסביבה. אותו יסוד שגורם לנו לנקוט בפעולה מסוימת. הוא משהו שאינו מודע לנו (מוקבל ל- ID של פרויד) ואפשר לבחון את קיומו רק בדיעבד- לאחר נקיטת הפעולה.

2) ME- אותו חלק שרכשנו מבחוץ, שיש בו את ההשפעות החיצוניות- מה רוצים ממני.

לטענת מיד, בסיטואציה מסוימת אנחנו יודעים איך להתנהג כי ה- ME הפנים את ההשפעות החיצוניות וה- I גורם לנו לנקוט בפעולה. ללא ה- I כולנו היינו אותו הדבר- לסביבה יש את אותן הציפיות מכלל החברה. תמיד לוקחים בחשבון את ציפיות החברה בהתנהגות שלנו.

מבחינתו של מיד מבנה האישיות נבנה במגע עם האחרים, תחילה עם ה"אחר המשמעותי" ואחר כך עם ה"אחר המוכלל":

  • ה"אחר המשמעותי" אנשים שאני במגע איתם ויש להם משמעות עבורי (הורים, אחים, דודים…). כל אדם שכזה, דרכו אני לומדת איך אני מתייחסת לעצמי ולהתנהגויות שלי. מתחילים ללמוד כיצד אני נראה בעיני אחרים ומה אחרים מצפים ממני וכך אני יודעת איך להתנהג. לכך הוא קורא "ממני ME". כל אחר הוא משמעותי באופן שונה- השחקן (אני) לומד לעשות את ההצגות שהתפאורה הספציפית (האחר) דורשת ממני. בשלב של האחר המשמעותי מה שהילד יודע לעשות זה Play– לשחק הצגות הילדים משחקים דמויות ולא ממש מבינים מי הם. באמצעות המשחק הם מבינים טוב יותר איזה דמויות הם משחקים ומחקים (לדוגמא: ילד שמרים את השפופרת כשהטלפון מצלצל אבל לא אומר דבר. אחרי החזרה על המשחק הזה כמה פעמים, הוא יבין שהוא צריך לומר "הלו" כשהוא מרים את הטלפון).  בשלב הראשוני של העימות של האחר המשמעותי, הילד יודע שיש ציפיות מסוימות מדמות מסוימת, אז הילד משחק "אבא-אמא", "רופא-אחות"…
  • מגיע שלב מסוים בתודעה של הילד שהוא מתחיל להבין שיש כזה דבר ה"אחר מוכלל"– יש דרישות שהן לא רק ממני אלא מכולם. יש נורמות התנהגות, כללים, וחוקים שכולם צריכים להתנהג על פיהם. יש הכללה שלי כחלק מקבוצה של אנשים, חלק מחברה. כאשר הילד לומד שיש אחר מוכלל ושיש ציפיות ממנו כחלק מחברה, הוא מסוגל לשחק Game, משחקים שבהם יש כללים וחוקים ואין משמעות לזהות של המֶשחק. הילדים בעצם מבינים ומפנימים סוגים של מערכות חברתיות או סוגי תפקידים (הילדים מבינים איך הורים בכלל מתנהגים ולא רק איך ההורים הפרטיים שלהם). (מיד נותן דוגמא של שחקן בייסבול שיודע מה המטרה אבל הוא לא היחיד- הוא חלק מקבוצה שבה עוד שחקנים, והוא יודע מה ההתנהגויות של כל אחד מהם וכך הוא יכול לנווט את ההתנהגויות שלו). השלב הזה הוא בעצם יצירת האדם כדגם מוקטן של החברה.
  • "עצמי Self"- גם הוא משהו שהפנמתי במגע עם אחרים. זוהי היכולת שלי לחשוב על עצמי, על איך שאני רוצה להתנהג כי יש את יכולת החשיבה- כל המילים שבאמצעותם אני חושבת הם מילים ומושגים שנרכשים במגע עם אחרים (יכול להוביל לנון-קונפורמיזם בפוטנציה). השלב הזה הוא כשלוקחים את שלב האחר המוכלל ובעצם עולים לרמה גבוהה יוצר- העברת מטרות הקהילה בצורה שונה, הבנה של איזו קהילה אני חי בה, מה מצפים ממני, איך החברה מתנהלת, מהות הקיום שלי באותה חברה, זה אומר גם לבדוק האם החברה שבה אני חי באמת פועלת על פי העקרונות שלה (למשל כל אדם בחברה יודע שצבא לא הורג אזרחים. הרמה הגבוהה יותר היא הבנת העיקרון מאחורי אמירה זו). לא כל אדם מגיע לשלב הזה.

רק אחרי השלב האחרון מיד אומר שאפשר לדבר על  Self מפותח. אדם עם עצמי מפותח יכול לבוא בדין ודברים לחברה ולומר שהחברה עובדת נכון או לא על פי המטרות והערכים של החברה. זו יכולת חשיבה רפלקסיבית.

מיד מדבר על הבחנה בין מודעות למודעות עצמית. מודעות היא משהו שקשור לחושים, משהו שהוא פיזי יותר. המודעות העצמית היא יותר חברתית ולאנשים עם עצמי מפותח יש מודעות עצמית. יכולת המודעות העצמית היא לקיחת המטרות והעקרונות של החברה וחשיבה של אם לדעתו כך צריכה החברה להתנהל.

הטענה של מיד היא שהחברה משתנה כשאותם אנשים באים ומביעים דעתם על החברה וכך החברה מתפתחת.

כאשר משחקים משחק יש את האפשרות לראות את ההבדל בין שלושת רמות האישיות : I הוא מה שעשיתי, ME הוא הידיעה שלי של החוקים והמטרה וה- SELF הוא שלאור שה- ME מכוון את התנהגות ה- I ובדיעבד מנסה ללמוד ולהשתפר. ב- I אפשר להתנהג בצורה קונפורמית לחלוטין אבל זה לא חייב להיות כי אפשר לחשוב ולהחליט אם להתנהג כך או בדרך אחרת. זה לא אומר שאין הפנמה, אבל בגלל שיש הפרדה בתוך האישיות בין מה שאני עושה לבין מה שמצפים מאיתנו אפשר להיות גם מרדנים, נון-קונפורמיים ולשנות. זה מסביר שאמנם יש סוציאליזציה והפנמה אבל זו לא צריבת התודעה שאין בה אופציה להתנהג בצורה שונה כמו שפארסונס אומר. אם החברה לא עשויה מקשה אחת ויש תרבויות וערכים שונים בחברה, אז אדם נחשף לאנשים שקרובים אליו- אדם לומד את הערכים והנורמות של הקבוצה שהוא שייך אליה. לא נוצר קונצנזוס ואחידות תרבותית. דבר זה מועבר במערכות חיצוניות אחרות- בי"ס, צבא וכו'.

ראה גם: פרדיגמת האינטראקציה הסימבולית

עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות