מבוא לסוציולוגיה: סוציאליזציה בגישה האינטראקציונית
ראה: מבוא לסוציולוגיה – סיכומים
- דגש על תהליך הסוציאליזיציה כתהליך דינאמי – זהו לא תהליך שיש לו התחלה אמצע או סוף. תהליך הבניית הזהות והגדרת מיקום האדם בסיטואציות שונות, הוא תהליך דינאמי בלתי נפסק.
- ניגוד לתפיסת התהליך אצל פרויד – החוקרים המוקדמים של גישת האינטראקציה הסימבולית בעצם פיתחו במקביל לפרויד – קצת אחריו, חשיבה אחרת על תהליך ההיווצרות של מה שאנחנו מכנים העצמי החברתי. תהליך ההיווצרות של אותו יצור שהוא חלק מחברה. הם בונים את הטיעון שלהם אל מול הטיעון הפרוידיאני, אך הטיעון שלהם הרבה פחות קונפליקטואלי והרבה יותר אינטראקציוני. לגישות יש הרבה מן המשותף, אך אנו נדגיש את השינוי – האופן שבו הפרדיגמה האינטראקציונית מדגישה את השינוי התמידי.
- אצל פרויד האגו הוא מרחב של קונפליקטים בין איד וסופר- אגו, וקונפליקט זה הוא מקור הפתולוגיות – פרויד מציב במרכז האישיות את האיד שמורכב מהיצרים, בעיקר יצרים של מין ומוות. האיד זה משהו שאנחנו נולדים איתו, הוא ביולוגי ממש. מחוץ לאגו יש את ה"סופר-אגו", הסופר אגו הוא הייצוג של החברה, החברה מיוצגת באישיות של האדם. ה"אגו" שהוא האישיות הבוגרת שלנו, הוא תוצאה של מפגש קונפליקטואלי בין היצרים שרוצים לפרוץ לבין הלחצים של החברה שלוחצים על היצרים הללו מבחוץ. הקונפליקט הזה הוא המקור של הפתולוגויות האישיותיות, כשאדם לא מצליח לגשר בצורה טובה בין האיד לבין הלחצים החברתיים- כשהתפתחות האישיות לא קורית כמו שצריך נוצרות הפתולוגיות (כשמישהו לא מסוגל לרסן את היצרים שלו, פתולוגיה זה הפרעה נפשית). התפיסה הבסיסית היא של ניגוד מובנה בין האיד (המרכיב האינסטינקטיבי המולד) לבין החברה, והיחסים האלה הם תמיד יחסים של קונפליקט. גם כשנוצרת לנו ישות חברתית נורמטיבית, לא פתולוגית, תמיד מתקיים בתוכה המאבק הזה.
- אצל קולי ומיד האדם המחוברת הוא תוצר של תהליך דינאמי מתמשך של אינטראקציה בין נטיות אינטואיטיביות (שמתגבשות שוב ושוב ולא בהכרח מולדות, אבל אפשר לכנות אותן ביולוגיות) לבין דרישות החברה – האדם המחוברת הוא התוצר הטבעי, ולא תוצר של קונפליקטים. אנחנו לא יכולים לדבר על מה שקורה באיזה שהוא מקום פנימי רווי יצרים, אלא באדם עצמו. הם עוסקים בתהליך דינאמי ולא באישיות אלא בהיווצרות הזו של האדם החברתי שהיא תהליך תמידי. הם מדברים על העובדה שבעצם לא ניתן להפריד בין מרכיב שהוא ספונטני מולד לבין מרכיב שהוא חברתי. האינטראקציה הזו לא חייבת להיות קונפליקטואלית, אלו שני גורמים שמשלימים אחד את השני ופועלים יחד ומזינים זה את זה. אין שום דיבור על פתולוגיות בסוציולוגיה מכיוון שאלו לא שאלות שהסוציולוגיה שואלת. הסוציולוגיה מתעניינת באופן שהיחיד מוצב בחברה ומוצג בה והאופן שהוא מציג את עצמו.
- האני במראה – looking glass self – מושג שקולי טבע – המושג הזה מתייחס לאופן שבו אנחנו מייצרים את האני החברתי שלנו אל מול "משהו"/ הסביבה החברתית שלנו (זה לא החברה, כי אין באינטראקציה הסימבולית "חברה" אחת). המושג אומר – אני זה לא מה שאני חושב שאני, האני הוא לא מה שאחרים חושבים שאני, האני הוא מה שאני חושב שאחרים חושבים שאני. – זהו הלב של תהליך האינטראקציה. שני הצדדים נמצאים במו"מ דינאמי בלתי נפסק שבו אנחנו מפתחים את המחשבה ויכולת הניתוח שלנו על מה שהאחרים חושבים עלינו. יש לנו תהליך שהאני הזה משתנה "תוך כדי שהוא מסתכל במראה".
- אצל מיד: הבחנה בין I ל Me, והבחנה בין Play ל Game. – מיד יותר סכמתי בחלוקה האנליטית שלו. הוא מפריד בין הI (אני) וה me (עצמי) ומבחין בין play ו game. הרעיון של מיד יותר קרוב לרעיון של פרויד, ה I יותר קרוב לאיד והme לאני החברתי, אך שוב אין כאן התנגשות אלא יש כאן תפיסה של אינטראקציה תמידית. החברה אף פעם לא נמצאת מחוץ ליחיד (גם אצל קולי) היא תמיד בתוך האדם, אנחנו לא חושבים על היחיד שהוא נטול חברה אין יצור כזה. מיד מציע תפיסה התפתחותית, תיאור התפתחותו של הילד. כאשר הילד בגילאים מאוד קטנים הוא מוקף ב significant others האחרים המשמעותיים (בני המשפחה הקרובים בד"כ) והוא לומד להיענות לדרישות שלהם. השלב הבא הוא שלב ה play זהו שלב שבו אין הבנה של קיום של כללים, של כללי פעולה מוכללים, אי אפשר להבהיר נורמות. החוקים הם מה שהילד יוצר אל מול מי שהוא משחק ואין לילד יכולת להבין שיש חוקים מוכללים ומוגדרים שצריך לפעול לפיהם, יש חוקים מוגדרים ב”תוך המשפחה”. ככל שהילד מתפתח (גיל 3 או 4), כשהשפה שלו מתפתחת
{הערה על גופמן – השפה היא מערכת של סמלים, התקשורת דרך סמלים היא מרכיב מאוד מרכזי באינטראקציה הסימבולית, כאן הרעיון בא לידי ביטוי אצל מיד}
האדם הוא יצור חברתי, ככל שהשפה שלו יותר מפותחת ככה היכולת שלו ללמוד מחשבות מופשטות יותר מפותחת. המערכת הקונספטואלית המופשטת לא קיימת אצל ילד בגיל 3-4 . כאשר השפה והיכולת לנהל תקשורת עם הסביבה מתפתחת גם ההבנה של מציאות שמעבר לנו (לא דירקהיימיאנית, אך יש תפיסה של מציאות שממשיכה גם כשאנחנו לא נמצאים בה). היכולת הזו גם מתפתחת ובגיל 5-4 מתחיל שלב ה game, מתפתחת אצל הילד היכולת שיש חוקים כלליים שהם מחוץ להסכמה בינו לבין עצמו, בשלב הזה מתחילה להיווצר הבנה של 'האחר המוכלל', מתחילה להתפתח הבנה של 'חברה', 'חברה' כמשהו מופשט כללי שיש לו רצונות מהילד. מהשלב הזה ה"עצמי החברתי" הזה נמצא כל הזמן באינטראקציה ומנסה להבין את הציפיות ממנו ולמצוא את דרכו בתוכן.
- דגש על חשיבות השפה כמערכת של סמלים
