סיכום: נעמי וולף – מיתוס היופי

סיכום: נעמי וולף – מיתוס היופי

פסיכולוגיה של ההמון- סיכומי מאמרים

וולף, נ. (2004). מיתוס היופי: על השימוש בייצוגים של יופי נגד נשים (עמודים 18-59). תל אביב: הקיבוץ המאוחד.

למרות ההצלחות במרידות פמיניסטיות למן שנות ה70 של המאה ה20 ששחררו את הנשים במרחב הציבורי ואפשרו להן הצלחה כלכלית והרגשת שחרור אישית, ניכר כי בתוך תוכן הן עדיין מרגישות רע וממשיכות לחשוב על עצמן כלא מוצלחות- לא משנה כמה תהייה  האישה חזקה ומצליחה, היא תמיד תעמיס על עצמה הרגשת נחיתות עצמית שמתמשכת על אף ההצלחות למראית עין.

מיתוס היופי, שממגדר את האישה במונחים פיזיים תפס את מקומו של המונח "אשת חיל" שהיא עקרת בית בתפיסה של הפיקוח החברתי, לכן, יותר ויותר נשים בעידן המודרני, טרודות ממראן החיצוני וזה הופך להיות הגורם הראשי שמוביל אותן.

הספר מיתוס היופי: על השימוש בייצוגים של יופי נגד נשים ראה אור לראשונה בארה"ב ב- 1991 והפך לרב מכר. וולף מציגה בו ביקורת רדיקלית על תעשיות הזוהר, היופי והרזון. היא טוענת לדיכוי פסיכולוגי וגופני של נשים באמצעות תעשיות אלו, הנוצר ע"י אינטרסים כלכליים ופוליטיים.

היופי, שהוא דבר שמשתנה מחברה לחברה, הפך להיות כאילו אוניברסאלי ומסמל פוריות וחוזק- מוקד לרדיפה של גברים חזקים המחפשים אישה יפה, ומוקד לגחמותיהן של הנשים בכלל אל עבר יופי. ואכן, למרות שנשים מצליחות כלכלית ומופיעות במרחב הציבורי יותר ויותר, ישנן יותר ויותר מקרים של תת משקל, חוסר הערכה עצמית ופחדים הנוגעים ליופי- פחדים לא רציונאליים שנוצרו בעיקר בעקבות פוליטיקה וחברה ולא מסיבות אמיתות.

מיתוס היופי הוא צו המכתיב התנהגות ולא מראה חיצוני: מעל לכול, קובע מיתוס היופי את הדחיפות והחובה לבסס את זהותן וערכן של נשים על יופיין. מיתוס היופי הוא רק אחד מכמה פיקציות חברתיות שהופיעו לאחר שנות השלושים של המאה ה- 19 . נשים למדו לחשוב על יופיין במונחים כלכליים בשווקי הנישואים הבורגניים של המאה ה-19  פיקציות אלו הכתיבו לנשים כיצד עליהן להיראות והן מכתיבות התנהגות מכלה זמן ומחשבה  )טיפוח, רזון, השקעה במראה חיצוני, ועוד(.

מיתוס היופי בצורתו המודרנית התחזק לאחר המהפכה התעשייתית, עם המעבר מספירת העבודה משפחתית לספירות נפרדות של עבודה ובית. בה בשעה שנשים נתקלו בהדרגה ביחס שוויוני יותר, השתלטה על התודעה הנשית מציאות שהשתמשה במושגים של "יופי." מכיוון שנשים הפכו חזקות יותר מבחינה חומרית, הדרך הטובה ביותר להחלישן היא פסיכולוגית. לאחר לידתו מחדש של הפמיניזם בתחילת שנות ה- 70 של המאה ה- 20 , השיגו נשים מערביות זכויות משפטיות, רכשו השכלה גבוהה וחדרו למעגל המסחר והמקצועות החופשיים. עם זאת, נשים אינן מרגישות חופשיות כפי שהיו רוצות להרגיש. מקור מצוקתן קשור ליחס שבין שחרור האישה והיופי הנשי. "מיתוס היופי" הינו תגובת נגד אלימה לפמיניזם, המשתמשת בדימויים של יופי נשי כנשק פוליטי נגד התקדמות נשים. בין השאר מיצוב הפמיניסטיות כ"מכוערות" ו"גבריות" פיתח זירת עימות חדשה כנגד הפמיניזם הרדיקלי.

עבודת היופי שאין לה סוף, תפסה את מקום עבודת הבית שהיה פעם זה המוכר והידוע. ברגע שזה קרה, הופצו מיליוני דימויים של אידיאל היופי הנוכחי. תעשיות הדיאטות, הקוסמטיקה, הניתוחים הקוסמטיים ותעשיית הפורנוגרפיה ביססו את כוחן על הון שנוצר מחרדות לא מודעות. זאת, דרך השפעתן על תרבות ההמונים. הצרכים הכלכלים חותרים להתעלמות ממציאות של "נשים אמיתיות" וצמצום משמעות הנשיות לדימויים נוסחתיים של יופי.

במאה ה-20, עם התפתחות התקשורת והטכנולוגיה, מיתוס היופי נהייה כבר מפלצתי- כאשר הוא החלק עוד באמצע המאה ה-19 עם פרסומי תמונות הדוגמנות הראשונות. כעת, על מנת לעשות כמה שיותר כסף השתלטו המפרסמים (כמו שגלסנר וקליין אומרים במקומות שלהם) על התעשייה הממשיכה לתת משמעות בתוך מושג היופי כאילו צריך לשאוף אליו תמיד ולצרוך אותו- היופי, אם כן, במאה ה-20 הפך לגחמה צרכנית שמגדירה אישיות (כמו שאומרת אילוז).

ברגע שכבר לא היה ניתן להכיל את ההגדרה ל – מהי מצוינות נשית ברמת עבודות בית ושייכות לבעל, החלו להגדיר מצוינות נשית על ידי היופי. שוב ממציאים המפרסמים שוק חדש ואז משכנעים אותו על ידי הפחדה ומיגדור בכך שהוא צריך משהו- וכך הנשים הופכות להיות צרכניות של יופי בשל השאיפה למצוינות.

עוצמתו של "מיתוס היופי" ניכרת בגבולות הבלתי נראים שלו, ובכך שמרבית מוביליו החברתיים הם נטולי פנים. מסרים חברתיים מועברים אל נשים בתהליך הסוציאליזציה ויוצרים תודעה קולקטיבית באמצעות סוכני תרבות שונים. באותה תודעה קולקטיבית דן גם להבון, לפיו השינויים החשובים מתרחשים בדעות, ברעיונות ובאמונות. התמורות הללו מובלות ע"י כוח המון שלא ניתן לערער עליו או להתנגד לו, בדיוק כשם שנשים בחברה אנוסות להתנהל בהתאם לתכתיבי "מיתוס היופי". מבנהו של כוח ההמון הנו אמורפי מחד, ובלתי ניתן לריסון מאידך ומכורח זה יש והוא הופך הרסני. כך קורה, כי הנשים בעצמן מחויבות לומ תוך אמונה שהן אכן רוצות בקיומו.

יתר על כן, ישנה היום הקבלה בין יופי, לא רק כצרכנות אלא גם כהצלחה כלכלית. אם מישהי יפה- היא גם עשירה "נראית כמו מיליון דולר".  בשל כך היופי סייע רבות לנשים להצליח להתקדם במעגל העבודה שעדיין נשאר פטריארכאלי ללא קשר ליכולותיהן האמיתיות. המיתוס הזה שהובנה על ידי החברה התעשייתית הגברית מובנה בגלל פחד מזה שהנשים הן כבר רוב שיכול לסכן וצריך להגביל אותו בדרך חדשה- ולצערה של וולף, זה מצליח להם. האישה לא רק צריכה היום לשאת בנטל העבודה מחוץ לבית, היא עדיין מוגדרת כזו שצריכה לשאת גם בנטל העבודות הביתיות ועדיין, לשמר את יופייה- לכן, המיגדור המחודש הזה של היופי כסממן להצלחה הוא הרסני ביותר.

תופעת "כישורי היופי המקצועיים" התפתחה בד בבד עם שחרור האישה ומשמעותה שמיניות האישה תגרום לעבודתה להיראות מגוחכת. תפישת עבודת נשים במונחים של מדד יופי אומצה באופן גורף, והפכה לארכיטיפ של נשים עובדות באשר הן.

• בימים אלו קיים בארה"ב מבוך משפטי שהתפתח סביב "כישורי היופי המקצועיים". במקרים מסוימים ניתן לפטר אישה בגלל שאין לה "המראה הנכון". גברים אינם נשפטים לפי אותן אמות מידה שנקבעו לנשים, דבר המהווה תזכורת מתמדת לכך שגברים שווים יותר, למרות שעליהם להתאמץ פחות. כיום נעשה שימוש ב"כישורי היופי המקצועיים" ככלי לאפליית נשים וככלי פיקוח.

יש כאן פרדוקס: אמנם נעורים ויופי הם שמאפשרים לאישה עובדת להיראות, אבל דווקא הם אלו המחבלים בביטחונה העצמי, מכיוון שבזכותם היא מרגישה שכישוריה אינם ייחודיים. אך ללא נעורים ויופי, האישה תיעלם ותידחק "אל מחוץ לתמונה". בנוסף, "החוקים וההנחיות" הבלתי פורמאליים לגבי המראה ההולם לנשים נתונים בשינוי מתמיד, וזו גם הסיבה להופעת שפע בלתי נדלה של מגזינים המנחים נשים כיצד עליהן להיראות ולהתנהג בעבודה.

בשל העובדה שהיופי הוא מומצא ומוכוון תרבות, ונלקח על ידי הציבור הגברי כדי למגדר שוב נשים, אלו האחרונות, למרות ניסיונות קטנים להיאבק בכך, ממשיכות לשייך את היופי לכלכלה ואת המראה להצלחה למרות שאין בכך דבר. יש צורך לפיכך, לסוויץ' גדול בתפיסה של הנשים עצמן את עצמן. השקר שהיופי בר השגה אם מתאמצים מספיק ועובדים קשה להגיע אליו הוא משולל יסוד.

עוד דברים מעניינים:

האם מלחמה טובה לסולידריות? לא בטוח

החברה הישראלית כידוע לכל היא חברה רווית קונפליקטים ובין אם זה על פוליטיקה, דת או סתם זכות קדימה בכביש הישראלים לא מהססים לצלוב אחד את השני. אולם כל אימת שיש

שינוי גודל גופנים
ניגודיות