החזית המזרחית של מלחמת העולם השנייה
המלחמה באירופה המזרחית 1941-1945– לנקודת החדירה העמוקה ביותר הגיעה גרמניה בסוף דצמבר 1941. מלחמת העולם השנייה בחזית המזרחית היתה שונה לחלוטין מזו שבמערב וחלו בה תהפוכות רבות. היטלר ריכז את רוב כוחותיו נגד ברה"מ, שנתפס כגדול באויביו. ביולי 1941 חתמו ברה"מ ובריטניה הסכם לסיוע הדדי, וגם ארה"ב התחייבה לסייע באספקה. בחורף 41-42 החזיקו הגרמנים בעמדותיהם הקדמיות, אך הרוסים הצליחו להדוף אותם מאחדים מן העמדות, ביחוד מול לנינגראד ומוסקבה. אולם המערכה העיקרית נדחתה לאביב. במאי 1942 המשיכו הגרמנים להתקדם בגזרה הדרומית של החזית, תוך מטרה לכבוש את הקווקז ודרום אוקראינה. בספטמבר עברו להתמקד בהתקפת עיר המפתח סטלינגרד שעל הוולגה. אבידות הגרמנים היו עצומות, וגרמניה נכשלה מלכבוש את העיר, דבר שפגע קשות במורל ובתכנית ההתקפה שלהם, וממול עודד את יכולת העמידה של הרוסים. בחורף השני כבר התהפך הגלגל והיוזמה האסטרטגית עברה לצד הרוסי, שנהנה מהמתקפות במקביל של בעלות הברית בצפון אפריקה ואיטליה. בעזרת הציוד החדש מהמערב ומארה"ב, הרוסים היו מצוידים יותר מהגרמנים, ובמתקפת אביב 1943 כבשו מחדש שטחים נרחבים ודחקו את הפולשים מעבר לנהר דנייפר. בארבעת החודשים יולי-אוקטובר שיחררו הרוסים 364 אלף קמ"ר משטחה, והסבו לאויב למעלה מ900 אלף אבידות. גם לאחר מכן המשיכו במתקפותיהם, וחידשו את אחיזתם בים השחור. תוך כדי ניסו הרוסים לדחוק בבעלות הברית להקדים ככל הניתן את פתיחת "החזית השנייה" המערב, להקלת העול מעליהם. ואכן, הפלישה ביוני 44' הביאה להתחדשות התקפותיהם, יתרונם המספרי הגיע ל1:3, והם התקרבו לכיבוש כל השטחים שנתפסו בידי הגרמנים. בסוף יולי כבר הגיעו לפאתי ורשה, והקימו בפולין ממשלה זמנית קומוניסטית. בהמשך כבשה את רומניה ואת בולגריה, יוגוסלביה ולבסוף את הונגריה. יוון לא נכנעה, אך פרצה בה מלחמת אזרחים, וגם לאחר מלחמת העולם השנייה המשיכה להיות מוקד למתיחות בין המזרח למערב.
מעמדה של פולין היה גם מקור למתיחות: בספטמבר 45 הסכימה פולין הקומוניסטית כי מחוזותיה המזרחיים יעברו לברה"מ תמורת שטחים שנכבשו מגרמניה כולל פרוסיה המזרחית ודנציג. באפריל 45 כבר הגיעו הרוסים לפאתי ברלין והיה ברור שהרייך מתמוטט. מהלך הכוחות הבהיר כי עתידה להיות מתיחות קשה בין המערב – הברית האטלנטית לברה"מ. תוצאות מלחמת העולם השנייה מושפעות מ2 גורמים חשובים: 1. ב1940 למעשה שלטה גרמניה הנאצית בכל אירופה, אך יחסה כלפי האומות הכבושות היה שונה מאד ממקום למקום. היא השיתה "סדר חדש", ורתמה את משאבי המדינות הכבושות לצרכיה. היא חילקה את המדינות לפי מעמדם הגזעי: הדנים למשל הוכרו כארים לכל דבר, וההולנדים, כסגנים לגזע העליון – מונו למשול בסלאבים ("העבדים") הנחותים בפולין. יהודים, "הגזע התחתון", הושמדו באורח שיטתי. הרייך של היטלר היה למעשה מורכב מטבעות: המרכז- גרמניה-הגדולה הכוללת את אוסטריה, הסודטים, אלזס ולורן וכו'. המעגל השני , בוהמיה ומורביה (צ'כוסלובקיה) ופולין המערבית- כשטחים שוליים של גרמניה הגדולה, ומעבר להם שטחים כבושים אסטרטגיים בהם הושת ממשל כיבוש צבאי (כגון רצועת החוף של צרפת, בלגיה, כרתים ועוד) מעבר להם היו מדינות שלכאורה נוהלו ע"י ממשל אזרחי מקומי, אך למעשה שלטו בהם הגרמנים. (דנמרק, נורבגיה, הולנד, צרפת של וישי, אוקראינה וכו'). כמסך חיצון השתרעו גרורותיה של גרמניה- סלובקיה, הונגריה, רומניה, בולגריה, פינלנד, ולמעשה גם איטליה- אשר שלטה בעצמה בשטחים שונים בבלקן ובשאר אירופה.
ככל שהתקדמה מלחמת העולם השנייה, הפך הניצול הגרמני של מדינות אלו לקיצוני יותר. דאגתה העיקרית היתה לנצל את כח האדם לחקלאות ותעשיה, תוך עקירתם לגרמניה עצמה, במטרה לשחרר את תושבי גרמניה למאמץ הצבאי. ב1943 היו למעלה מ6 מליון פועלים זרים בתעשיה הגרמנית, בבניית ביצורים ויצור כלי נשק. למרות זאת, בכל מדינה התארגנו קבוצות התנגדות שהיו בתחילה קטנות, אך התעצמו בשל רצון גרמניה לקחת אזרחים לעבודות כפייה. כך נוצרו ארגוני גרילה ופרטיזנים, רבים מהם קומוניסטים, אשר ביצעו פעולות חבלה והתקיפו שיירות אספקה של גרמניה. בנוסף הם מסרו מידע מודיעיני חשוב לבעלות הברית. מעשים אלו הובילו את הגרמנים לפעולות נקם אכזריות, כולל עונשים קולקטיביים לאזרחים בכפרים. בשבועות שקדמו לפלישה לנורמנדיה הגיעו פעולות אלו לשיאם, ובעיקר בשטחי צרפת. רוב ארגוני ההתנגדות היו פוליטיים ודתיים באופיים. בבלקנים נלחמו זה בזה קבוצות פרטיזנים, כמעט כפי שנלחמו בגרמנים. אחרי תקופה שכזו של אנרכיה, לא היה קל לשום אומה משוחררת לשקם עצמה ולחזור לתלם.
אולם, הבעיה העיקרית במהלך מלחמת העולם השנייה היתה הברית הרופפת בין בעלות הברית עצמן, ובעיקר המתיחות בין המערב לבין ברה"מ- אשר מאמצן המשותף היה פרי כורח בלבד, בעיקר לאחר שברה"מ התחילה את המלחמה ב1939 בהסכם עם גרמניה הנאצית (ריבנטרופ-מולוטוב) ובסיוע לה. אך הסיוע שהציע צ'רצ'יל לסטאלין, והערכת המערב על ההתנגדות הסוביטית העיקשת הביאו למיתון האיבה ביניהם. כבר מ42 לחצו הרוסים על המערב לפתוח חזית שנייה במערב, אך זו נדחתה עד 44.
לאחר פלישת בעלות הברית לנורמנדי נראה היה שמתקיים מירוץ מי מהצדדים יהיה הראשון להכנס לברלין ומי ישתלט על הבלקנים. ב2 באוגוסט התכנסה "ועידת פוטסדאם" בראשות סטאלין, טרומן וקלמט אטלי, רה"מ בריטניה, במטרה להכין את הסכמי השלום, ולדון בעתידה של גרמניה, אף שההחלטות הסופיות לגבי גבולות נדחו לעתיד. על הדיונים האפילה הסוגיה של השתתפות ברה"מ במלחמה כנגד יפן, מכיוון שהנשק הגרעיני טרם נוסה וארה"ב חשבה שתצטרך את עזרתה- ולכן העניקה לה הישגים והטבות מפליגות.
חזור אל: מבוא להיסטוריה פוליטית – סיכומים
כאן תוכלו למצוא סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:
מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו
כאן תוכלו למצוא סיכומים אקדמיים נוספים