הרקע למלחמת האזרחים בספרד: הרפובליקה השנייה בספרד
בעקבות קריסתו של מוסד המלוכה, קמה הרפובליקה הספרדית השנייה, ללא שפיכות דמים, אך עד מהרה הסתבר שנגזר על המרכז הרפובליקני להקלע בין כוחותיה של ספרד המסורתית, אשר ראו בתבוסתם תקלה זמנית, לבין ציפיותיהם של ההמונים המקופחים והרפובליקה תהיה מעורבת במאבק עז בסוגיית הרפורמה הקרקעית, כוחם של הצבא והכנסייה והבדלנות האזורית.
בעיניי נציגיה של "ספרד הישנה" (תומכי המלוכה) נראה כל ניסיון לשינויי המבנה המסורתי של ספרד כבגידה חמורה. היות ונאמנות הצבא והמשמר הלאומי לא הייתה מובטחת כלל לרפובליקה, נקטה הממשלה החדשה גישה שכמוה הפלת היריב בלי לפרוק את נשקו. כך למשל המשפט שנערך למלך ספרד המודח, אלפונסו, שלא בנוכחותו עורר את חמתם של אויבי הממשלה בלא שהביא להישג של ממש.
הבחירות הכלליות התקיימו ביוני 1931, בבחירות זכו הרפובליקאים ברוב גדול. הימין שאינו רפובליקני קיבל 57 מושבים בלבד. לרגו קביירו, הסכים לשיתוף הסוציאליסטים בממשלה. מספרם של הסוציאליסטים אף גדל כאשר פתחו את "בתי העם" casas del pueblo בהם התקיימו אסיפות מפלגתיות, הרצאות ולימודים.
מנואל אסניה, הרפובליקני הליברלי האנטי-קלריקלי הבולט ביותר, החל לראות עצמו כאיש החזק של הרפובליקה (אך מסתבר שלא ניחן בעקביות ובכושר העמידה הנחוצים לתפקיד זה). בעיקר תמכו בו בני מעמד הביניים הפרוגרסיבי (כגון רופאים, בעלי מלאכה ופקידים ממעמד הביניים הנמוך). הרפובליקנים הימניים, בהנהגת הרדיקלים של לרו, נתמכו בידי שמרנים ואנשי עסקים.
מבין כל הקשיים שניצבו בפניה של הרפובליקה השנייה בספרד, התבלטה סוגיית עוצמתה של הכנסייה. כך, פחות משבועיים לאחר הקמת ממשלתו של אלקאלה זמורה באפריל 1931, החשמן סגורה, ראש הכנסייה הקתולית בספרד, פרסם איגרת רועים שבה הרעיף שבחים על אלפונסו והתריס כנגד כל תמורה. יתכן וסגורה ראה עצמו כמקבילו של חימנס דה סיסנרוס, בן חסותה של המלכה איסבל שסייע בהחזרת כס המלוכה בספרד לקיסר קרלוס בעת מרד הקומונרוס ב-1520, אלא שעתה, השפעתה של הכנסייה היה פחות (שיעור הנוכחות התושבים בכנסיה בספרד היה נמוך מזה של כל מדינה נוצרית אחרת, הפועלים והאיכרים תיעבו את הכנסייה כיוון שהטיפה להשלמה עם העוני, בעודה צוברת הון מופלג, והרופאים והאינטיליגציה סלדו מהכנסייה אף הם. בנוסף את רב הבריות הרגיז במיוחד המיסטיציזם הקנאי של הכנסייה לפיו כל מי שביצע לכאורה חילול קודש מחריד, כגון קומוניסט, ימות במקום) אף על פי כן, הוציא סגורה את האיגרת בה הכריז כי בספרד אדם הוא "או קתולי, או לא כלום". איגרת זו ציינה את ראשיתו של מאבק, בו הצליחה הכנסייה, מוסד לא מקובל על המוני הספרדים, להציג עצמה כמוסרת את עצמה על קידוש הנצרות ובעקבות כך להיות הדגל שסביבו התלכדו כל כוחות הימין. שבועיים לאחר פרסום האיגרת פרצו הפרות סדר חמורות, עקב תקרית בה הוכה נהג מונית לאחר שצעק "תחי הרפובליקה" ולאחר שנודעה ברבים תמיכתו המתגרה של החשמן סגורה באלפונסו הועלו באש בין 20-30 כנסיות. הכנסייה זעמה על הממשלה שסירבה להפעיל את המשמר הלאומי בנימוק שחיי האזרחים יקרים יותר ממבני הדת. הימין ראה באירועים אלו את הצעד הראשון בדרך למלחמת אזרחים בספרד.
הממשלה נקטה כמה צעדים לא תקיפים ע"מ לצמצם את כוחה של הכנסייה, בעיקר בתחום החוקה. במסגרת זו נקבעה הפרדת הדת מהמדינה ובתוך שנתיים עמד להפסק תשלום הפיצוי מטעם המדינה על אדמות שהופקעו בעבר מן הכנסייה. כמו כן, המסדרים הדתיים אולצו להירשם והונהגו נישואין וגירושין אזרחיים. צעד נוסף של הממשלה שפגע מאוד בשומרי המסורת, היה מתן עצמאות לקטלוניה ב-09/09/32. גם הבסקים תבעו אוטונומיה, אך תביעתם לא נענתה (בניגוד לרב הספרדים, היו הבסקים קתולים הדוקים אשר דבקו בסדר החברתי המסורתי שלהם. משום כך, בקשו המלוכנים לזכות בחבל הבסקים בתמיכת אחיהם השמרנים נגד הרפובליקה ה"אתיאיסטית", אך חוסה אנטוניו אגירה, המנהיג הלאומי הבסקי דחה את חיזוריהם). מנקודת ראותו של הצבא ה"קסיליאני" איימה בדלנותם של הבסקים והקטלנים לפרק את אחדותה של ספרד. הממשלה החדשה הייתה מודעת לאי השקט שהתפשט בהנהגה הצבאית הספרדית ולכן אסניה חוקק חוקי פרישה בעקבותיו כמה אלפי קצינים פרשו מן הצבא (דבר שאפשר להם לחרוש מזימות על הרפובליקה) כמו כן אסניה העלה בדרגה קצינים שהיו נאמנים לממשלה, אך התוצאות של צעדים אלו היו דלים.
כוחותיה של "ספרד הנצחית" החלו לקשור קשר על הרפובליקה כמה שבועות לאחר פרישתו של אלפונסו, כך, החשמן סגורה עבר לאורכה ולרוחבה של המדינה ומכר את אוצרות הכנסיה כדי לממן את המאבק ברפובליקה. כשהחלה מלאכת החקיקה של הממשלה נשלח מיור אנסחדו המלוכני לאיטליה שם הציע לו מרשל בלבו סיוע להתקוממות צבאית. באוגוסט 1932 יצא גנרל סנחורחו בסווילה בpronunciamiento שהסתיים בקריאה נגד פירוקה של ספרד "הישנה" בעת שקצינים מלוכנים התקוממו במדריד. הממשלה דיכאה ללא קושי את המרד במדריד ובסויליה נמלט סנחורחו על נפשו לאחר שקנ"ט הכריזה מיד על שביתה כללית. דיכויי המרידות המהיר הניע את אסניה ועמיתיו להקל ראש בסכנה שנשקפה להם באביב 1936.
הצבא לא היה המתנגד היחידי לרפובליקה החדשה, השירות הציבורי נוהל עדין בידי פקידים בכירים שהתמנו ע"י הממשלה המלוכנית, כמו כן המוסדות הפיננסיים הגדולים והתעשיות הגדולות התנגדו לכל שינויי. בנוסף הורגשה בריחת הון אדירה מספרד לאחר נפילת המלוכה, זאת במקביל לשפל הכלכלי העולמי.
הבעיה הגדולה ביותר שניצבה בפני הממשלה הייתה הרפורמה האגררית, שחשפה את הדילמה שבעמדה הליברלית. החוקה החדשה הבטיחה "לכל פועל את התנאים הנחוצים לקיומו בכבוד", כמו כן נאמר בה כי הקניין "יופקע לתועלת החברה" אך הובטח פיצוי על הנכסים המופקעים. אך שום ממשלה לא יכלה לפתור את בעייתם הקשה מנשוא של האיכרים חסרי הקרקע שעבדו לא יותר מ-40 ימי עבודה בשכר רעב ופרנסתם הייתה תלויה בבעלי האחוזות. היה זה מעגל קסמים. לרשות בעלי האחוזות, שלא עיבדו את אחוזותיהן במלוא תפוקתן, עמד עודף של ידיים עובדות ועל כן יכלו לשלם שכר נמוך בלא להסתכן באבדן כוח עבודה. כך, הארץ שהייתה לפנים אסם התבואה של האימפריה הרומית נעשתה עתה לבעלת התנובה החקלאית הנמוכה באירופה. שנים רבות השלימו ה"ברסרוס" (האיכרים העניים) עם גורלם ואז לפתע כשלא יכלו עוד פתחו בהתקוממות אלימה שנועדה לכישלון. שביתות, מרידות והתנחלויות של הברסרוס, באדמות לא מעובדות נתקלו בתגובת בעלי האחוזות אשר הזעיקו את חברי המשמר הלאומי שבדר"כ היה מסיים את האירוע במטח אש.
חברי במשמר הלאומי שמנה 30,000 איש בפיקודם של קציני צבא לא הוצב לעולם במחוז הולדתם ונאסר עליהם להתרועע את האוכלוסייה המקומית. הם נחשבו לכובש זר המגן אך ורק על האינטרסים של בעלי האחוזות והכמורה. בתנאים אלו היה זה אך טבעי שקיצה של המלוכה יפיח בלב האנשים תקווה שקצרה ידה של הרפובליקה מלהגשימן. הממשלה ניסתה לפתור את בעיית חסרי האדמות, אך היא פסלה כל החרמה של נכסי דלא ניידי והיה בידה לרכוש רק חלקות קרקע קטנות כדי ליישב עליהן פחות מאחוז 1 ממספר המשפחות חסרי הקרקע, תוכנית שהנחילה אכזבה בקרב האיכרים מחוסרי הקרקעות.
בתחילת המאה ה-20 שוב לא היו העניים מוכנים להמתין באורך-רוח לשיפור מצבם. להתרחשויות בחו"ל, בפרט ברוסיה, הייתה השפעה רבה על ארגוני מעמד הפועלים בספרד. תחילה שמחו כולם בהצלחת המהפכה הבולשביקית ושלחו למוסקבה משלחות, אך לקנ"ט נודע המצב לאשורו כאשר גילו כי הבולשביקים חיסלו כל התנגדות למשטרם. רק מעטים מן הסינדיקליסטים פרשו משורות קנ"ט לאחר שזו גינתה את ה"דיקטטורה הבולשביקית" וסירבה להצטרף לאינטרנציונל הקומוניסטי, אך בתוככי פסו"א הסוציאליסטית התנהל מאבק עז. הפרופסור מגרנדה פרננדו דה לויס ריוס היה בין נציגי משלחת פסו"א לרוסיה, שם שמע על מעללי הצ'קה ועל הדרך בה התבססו הבולשביקים בשלטון. בעקבות זאת, בהסתייעו במכתב שכתב פבלו איגלסיאס הקשיש, ביטל החלטה קודמת להצטרף לקומאינטרן. ל-moscovitas הנאמנים לרעיון לא נותר אלא לפרוש מפסו"א.
המפלגה הקומוניסטית הספרדית, פסוא, היתה מורכבת אפוא, מן הסוציאליסטים והסינדיקליסטים שתמכו בממשלה הסובייטית. היא אימצה לעצמה את הקו המהפכני המיליטנטי של הבולשביקים והתבדלה לחלוטין מן הסוציאליסטים. ב-1931, נוצר גם בה פילוג כאשר ייסדו חואקין מאורין ואנדרס נין, מפלגה "קומוניסטית שמאלנית" נוספת, ששמה פואו"מ (poum) שהייתה אנטי סטליניסטית.
ב-1932 עדיין החזיקו הסוציאליסטים בקו מתון, אבל רבים החלו להטיל ספק בהשפעתם בממשלה, במיוחד בעניין הרפורמה האגררית. בנתיים הכריזו האנרכיסטים כי אף שהרפובליקה עדיפה על האוטוקרטיה, הם יתנגדו לרעיון המדינה. יחסיהם של האנרכיסטים על הממשלה התחילו ברגל שמאל כאשר אחת השביתות של קנ"ט פורקה באלימות בידי הצבא וגרמה ל20 אנרכיסטים הרוגים ול-100 פצועים. גם את התנועה הליברטריאנית, שדגלה בחופש הדיבור והמחשבה, פקד מאבק פנימי באותה עת. מחלוקת עזה התגלעה בין פא"י (הפדרציה האנרכיסטית האיברית) לבין האיגודים המקצועים. אנשי פא"י דגלו בטקטיקה של התקוממיות פתע אשר דוכאו לעיתים תוך צעדי ענישה מחרידים. האנרכיסטים האשימו את הסוציאליסטים במעורבות בדיכויי זה, בתוקף היותם שותפים בממשלה ובתגובה האשימו הסוציאליסטים את האנרכיסטים בחתירה תחת אושית הרפובליקה ולפיכך בהקניית יתרון לימין.
ראה עוד על מלחמת האזרחים בספרד
חזור אל: מבוא להיסטוריה פוליטית – סיכומים
כאן תוכלו למצוא סיכומים נוספים בהיסטוריה פוליטית:
מבוא היסטורי לפוליטיקה בת זמננו
כאן תוכלו למצוא סיכומים אקדמיים נוספים