לואי אלתוסר: מנגנוני המדינה האידיאולוגיים

(ראו סיכום קצר על הגותו של אלתוסר)

במאמרו "Ideology and Ideological State Apparatuses שואל לואי אלתוסר את השאלה המרקסיסטית המסורתית של כיצד נשמרים ומשועתקים תנאי ויחסי הייצור, ובייחוד המרכיב האנושי (כוח אדם), בחברה. תשובתו היא כי שימורו של הסדר החברתי מתקיים דרך שני סוגי מנגנונים. המנגנון הראשון הוא זה הקרוי בפי אלתוסר "מנגנוני מדינה דכאניים" שמשיגים ציות ושיתוף פעולה של האזרחים באמצעים של כוח וכפייה ישירים פחות או יותר, כאלו הם למשל הממשלה, משטרה, בתי-משפט, בתי-הסוהר, הצבא ודומיהם. במקביל אליהם פועלים גם "מנגנוני המדינה האידיאולוגיים" המתבטאים במוסדות כגון דת, מערכת החינוך, התא המשפחתי, המערכת המשפטית, המערכת הפוליטית, ארגוני העובדים, התקשורת והתרבות. מנגנונים אלו פועלים, לפי אלתוסר, בדרך המשיגה ציות של האזרח מרצונו החופשי, כלומר מנגנונים אלו יוצרים מצב בו האדם חש כי הוא בוחר באופן חופשי את מה שבפועל נכפה עליו בידי המדינה ו\או החברה.

להשקפתו של אלתוסר הן מנגנוני המדינה הדכאניים והן האידיאולוגיים פועלים על ידי שילוב של דיכוי (repression) ואידיאולוגיה וההבדל בניהם הוא בדומיננטיות של הדיכוי והאידיאולוגיה במנגנונים השונים. מנגנוני המדינה האידיאולוגיים, כפי ששמם מרמז, הם כאלו בו מקבל מרכיב האידיאולוגיה בכורה על פני מרכיב הדיכוי. מנקודת מוצא זו פונה אלתוסר לבאר את מושג האידיאולוגיה שבאמצעותה מקבלים על עצמם דורות אחרי דורות את עול המצב הקיים, הסדר החברתי הדכאני ויחסי הייצור הנצלניים.

אלתוסר מונה מספר מרכיבים המאפיינים ומהווים, לשיטתו, את מושג האידיאולוגיה.

א.לאידיאולוגיה אין היסטוריה

אף שהוא מציין שלמסקנה זו הגיע כבר מארקס, אלתוסר מדגיש כי נימוקיו לטענה לפיה "לאידיאולוגיה אין היסטוריה" או "האידיאולוגיה היא נצחית" שונים מאוד מאלו שנוסחו ב"האידיאולוגיה הגרמנית". בעוד שמארקס ראה באידיאולוגיה כחסרת היסטוריה בשל ההיבדלות המכרעת שלה מהמציאות המטריאליסטית (ובמובן זה טענתו של מארקס היא למעשה כי לאידיאולוגיה אין היסטוריה משל עצמה), אלתוסר סבור כי לאידיאולוגיה מבנה ופונקציה החלים על ונוכחים בכל ההיסטוריה בצורה בלתי משתנה, ולפיכך האידיאולוגיה היא א-היסטורית מתוקף העובדה שהיא כול-היסטורית (omni-historique). במילים אחרות, האידיאולוגיה נוכחת ללא שינוי בצורתה על פני כל ההיסטוריה, ולפיכך היא חסרת היסטוריה.

ב.האידיאולוגיה מפעילה את בני האדם

אלתוסר טוען כי התיאוריה שהוא מציע בנוגע לאידיאולוגיה היא כזו המראה כיצד האידיאולוגיה "מתפקדת" באופן קונקרטי במישור של בני-אדם יחידים בכל מרכיבי חייהם והיא פועלת באמצעות "מכניזם" שגורם "ליחידים לפעול בעצמם".

ג. האידיאולוגיה היא 'ייצוג' מדומיין של היחס המדומיין של יחידים לתנאי הקיום הממשיים שלהם

אלתוסר מבקר את התפיסה של אידיאולוגיה כ"ייצוג מדומיין" של תנאי הקיום הממשיים של בני האדם בשאלה הפשוטה של מדוע למעשה זקוקים בני אדם לייצוג כזה של תנאי הקיום שלהם. לפיכך מציע אלתוסר את הנוסחה לפיה באידיאולוגיה בני אדם מייצגים לעצמם "קודם כול… [את] היחס שלהם לתנאי הקיום הממשיים". במילים אחרות, האידיאולוגיה בעבור אלתוסר איננה עיוות דמיוני של המציאות אלא עיוות דמיוני של יחסם של בני-אדם למציאות.

ד. לאידיאולוגיה יש קיום חומרי

טענה זו נדמית על פניה מוזרה, שכן כיצד דבר מה שזה עתה סווג כ"מדומיין" יכול להיות בעל קיום חומרי? אך עמדתו של אלתוסר מתבארת בטענה כי "אידיאולוגיה קיימת תמיד במסגרת מנגנון והפרקטיקה או הפרקטיקות שלו". ליבת הטיעון של אלתוסר היא שהאדם פועל תמיד בהתאם לתפיסת עולמו או אמונותיו (אדם דתי הולך לבית-הכנסת בשבת, אדם חילוני נוסע לים וכיו"ב) ואם אין הוא עושה כן הריהו מאמין בדבר מה אחר מזה שהוא מצהיר עליו וכך בכל זאת מאמין בדבר מה ופועל על פיו. אלתוסר טוען כי אין אלו רק מעשיו של אדם הנגזרים מאידיאולוגיה אלא שאלו הן חלק ונגזרת של מנגנון חומרי שמווסת באמצעות טקסים, או בניסוחו של אלתוסר: "אידיאולוגיה המתקיימת במנגנון אידיאולוגי חומרי, המצווה פרקטיקות חומריות המוסדרות באמצעות טקס חומרי; פרקטיקות הקיימות במעשים חומריים של סובייקט הפועל מתוך תודעה מלאה ובהתאם לאמונתו"

מעניין ומסייע בהבנה לציין כי טענה זו מתקשרת באופן מפתיע ל'קריטריון האימות של המשמעות' של הפוזיטיביזם הלוגי. כלומר, אם הפוזיטיביסטים טוענים כי דבר מה ("יש תיאורטי") יחשב כבעל קיום ממשי רק אם ניתן להדגים את הדרך שבה הוא מתבטא בצורה אמפירית הרי שאלתוסר משתמש בהגיון דומה בכדי להראות שלאידיאולוגיה יש קיום ממשי. כך, אימות קיומה של אידיאולוגיה דתית נסמך על תצפיות אמפיריות אודות אדם שחובש כיפה, מבקר בבית-כנסת, מניח תפילין, נשמע לדעתם של רבנים וכו' שאם הן מתקיימות הרי שכך גם האידיאולוגיה שהיא סיבתן.

ה. האידיאולוגיה מסבה יחידים לסובייקטים

טענתו זו של אלתוסר מבארת את המכניזם שבאמצעותו פועלת לשיטתו האידיאולוגיה והיא מורכבת מצמד תזות:

1. "אין פרקטיקה מכל סוג שהוא, אלא באמצעות ובחסות האידיאולוגיה".

2. "אין אידיאולוגיה אלא באמצעות סובייקט ועבור סובייקטים"

לתפיסתו של אלתוסר האידיאולוגיה מתקיימת אך ורק בעבור ובאמצעות מושאה, הסובייקט, וכך הסובייקט הוא "הקטגוריה המכוננת של האידיאולוגיה". אלתוסר טוען כי המאפיין המייחד של האידיאולוגיה הוא ש"היא כופה… את הודאויות בתור ודאויות". אלתוסר אף קובע כי "ודאויות [כאפקט אידיאולוגי]… גורמות לכך שמילה "תצביע על דבר" או "תהיה בעלת משמעות" ולדעתי סביר לתרגם טענה זו למונחים בלשניים של מסמן ומסומן ולהסיק כי עמדתו של אלתוסר היא שאפקט אידיאולוגיה של "ודאות" הוא כזה המקבע קשר מסמן ומסומן. אם תרגום זה קביל אזי, לדעתי, הוא עשוי לערער כמעה על סיווגו ההגותי של אלתוסר שנחשב לרוב כסטרוקטורליסט שכן עמדה כזו נחשבת לפוסט-סטרוקטורליסטית ומאפיינת למשל את ז'אק דרידה. שנית יכול לשמש "תרגום" זה כבסיס להסבר הצעד הבא של אלתוסר והוא הטענה כי האפקט המרכזי של האידיאולוגיה הוא קביעת קשר ("ודאות") בין המסמן "אני" (הסובייקט) לבין המסומן שלו המתגלה באידיאולוגיה. הדרך שבה האידיאולוגיה מכוֹננת את (ובעצמה מכוּננת על ידי) הסובייקט היא דרך מנגנון ה"אינטרפלציה" ("הסבה") בו היא פונה אל היחיד (הקדם-אידיאולוגי) ובעצם פנייה זו כופה את הכרתו של היחיד בעצמו כמושאה של האידיאולוגיה. הספק דוגמא ספק משל שמציע אלתוסר הוא זה של אדם ההולך ברחוב ושוטר הקורא לו "הי, אתה שם!". בעצם העובדה שהאדם מסתובב לשמע הקריאה או נוטה לחשוב שהקריאה מופנית אליו הוא "מוסב" והופך לסובייקט בכך שהוא מזהה כי זה אכן הוא שאליו מכוונת הקריאה, כלומר, האידיאולוגיה מכפיפה את היחידים למרותה אם "היא משיגה מהם את ההכרה שהם אמנם תופסים את המקום שהיא הצביעה עליו בתור המקום שלהם בעולם". מרכיב נוסף בתיאוריה של אלתוסר הוא הטענה ש"היחידים הם כבר תמיד סובייקטים" אפילו עוד לפני היוולדם שכן המסגרת המשפחתית, או ליתר דיוק האידיאולוגיה המשפחתית, כבר מראש מסבה אותו לתפקיד סובייקט מיועד ולכן האידיאולוגיות תמיד מסבות סובייקטים שהם כבר סובייקטים וכך גם יכולות להיווצר מצב של הכפפה לאידיאולוגיות חופפות וצולבות שכן הסובייקט יכול להיות מושאה של הן האידיאולוגיה המשפחתית, הן המשפטית, הדתית וכו' שלכולן הפרקטיקות והפולחנים שלהן.

ו. פעולתה הקונקרטית של האידיאולוגיה

האידיאולוגיה של אלתוסר, כאמור, פועלת דרך הסבה באמצעות פרקטיקות חומריות של יחידים לסובייקטים של האידיאולוגיה. פעולה זו מתאפשרת, לטענת אלתוסר, על ידי קיומו של סובייקט (ב-S גדולה) יחיד ומוחלט (שבדוגמת הדת הוא, כמובן, אלוהים). טענה זו מתבארת מתוך המבנה שמקנה אלתוסר לאידיאולוגיה כספקולריות כפולה, כלומר כבעלת אפקט כפול של מראה. מבנה האידיאולוגיה של אלתוסר הוא ממורכז, כלומר מושתת על קיומו של אותו סובייקט היחיד במרכזה וסביבו את כל היחידים שאותם הוא הן מסב לסובייקטים שלו והן, בעצם היות סובייקט מראה בעבור סובייקטים, מהווה את ה"ערבות שאכן מדובר בהם ואכן מדובר בו" במילים אחרות, האידיאולוגיה פועלת בצורה כפולה בכך שהיא ראשית מכוננת את תפיסת יחסו של היחיד אל תפיסת יחסיו אל מציאות חייו, ושנית בכך שהיא מאשרת שאכן כך הם פני הדברים ושלא ייתכן אחרת. בצורה זו מפעילה האידיאולוגיה את בני האדם ש"פועלים מעצמם", ללא כפייה, תחת מרותה של האידיאולוגיה.


עוד דברים מעניינים:

שינוי גודל גופנים
ניגודיות