היסטוריה פוליטית של זמננו: בניטו מוסוליני ואיטליה הפשיסטית

היסטוריה פוליטית של זמננו: בניטו מוסוליני ואיטליה הפשיסטית

היסטוריה פוליטית – סיכומים

סיכומים אקדמיים

בניטו מוסוליני- מנהיג הפלג השמאלי הקיצוני במפלגה הסוציאליסטית. סוג מאוד מיוחד של סוציאליסט. מוסוליני הוא אינו הדמות הקריקטוריסטית שמציירים במקומותינו: מוסוליני היה משכיל (הרבה יותר מהיטלר), יודע שפות. מקצועו המקורי – מורה בבית ספר עממי, ואח"כ עיתונאי. מוסוליני כתב כמות אדירה של כתבים. בעיקר טורים עיתונאיים אך גם מסות.

מנהיג פוליטי, ולא אידיאולוג. ניזון ממקורות אידיאולוגיים אחרים. מושפע מאוד מהחשיבה של ניטשה. היטלר התייחס למוסוליני כמורו ורבו בתחום הפוליטיקה. איש שבשנות העשרה, מבין שמעבר לסוציאליזם יש כוח פוליטי הרבה יותר שורשי וחזק – הלאומיות האיטלקית. לאומיות מושפלת – ניסו לכבוש אתיופיה ולא הצליחו. השליטה בלוב נכשלה. ראה את הפועלים ההמונים שתמכו במלחמה, למרות שהיו אמורים להתנגד לה, ומסיק מזה משהו.

בעיתון אוונטי מוסוליני היה כותב טורים סוציאליסטים. לאט לאט משנה את הקו: לניטרליות אקטיבית – ניטרליות מתוך תמיכה בצרפת ובריטניה – דמוקרטיות לעומת אוטוקרטיות. אוסטרו-הונגריה נחשבה לאויב איטלקי, כי יש שטחים איטלקים בכיבושה. מוסוליני מתחיל לשחק על הקלף של הניטרליות והלאומיות – ולכן פורש מהמפלגה הסוציאליסטית.

המחקר המודרני מראה שני דברים לגבי מוסוליני:

מייד אחרי שפרש מהמפלגה הסוציאליסטית יש למוסוליני כבר עיתון חדש, "העם האיטלקי". מאיפה היה לו הכסף? הוא סופק על ידי שירותי הביון הצרפתיים, שהיו מעוניינים שאיטליה תיכנס למלחמה לצידם. נראה שעבד גם בשביל האנגלים ושירותי הביון שלהם. לא עשה זאת בשביל הכסף ולא היה מושחת – אלא האמין שמה שעושה הוא הדבר הנכון. מה שעשה – דרש כמו על פי תלמידי סורל, שמאמינים בפעולה ישירה, ואף אלימה, ולא בפוליטיקה פרלמנטרית וכתיבה. ברגע שאיטליה נכנסה למלחמת העולם הראשונה מוסוליני רצה להצטרף למלחמה, אך נידחה. לבסוף גייסו אותו, והיה חייל למופת. נפצע וחזר לחיים האזרחיים – ישר לפוליטיקה, אך ניסיון המלחמה, ההסתכלות על איך מתפקדת מדינה במלחמה, ביחד עם השילוב של לאומיות מצד אחד וצורך בשינוי חברתי עמוק מצד שני- הוציאו מהמלחמה מוסוליני אחר מהאדם הסוציאליסט שהיה קודם.

למעשה, הנוסחה היא נציונאל-סוציאליסטית. הסוציאליזם כבר אינו מרקסיסטי. ב-17 הייתה המהפכה הבולשביקית ברוסיה, והוא מבין שהקומוניסטים הורסים את המדינה כלכלית, בנוסף לכך שלא ממשיכים להילחם. אומר שאי אפשר להפעיל זאת באיטליה, שהיא ענייה מדי.

המסקנות הללו מביאות את מוסוליני ב-1919 לייסד את ה- fasci dicotimento. ה-Fasci הוא סמל רומי – זרדים קשורים עם רצועות עור וגרזנים שסימלו את עוצמתה של רומא- כאשר המקלות קשורים ביחד אי אפשר לשבור אותם. אך לא הייתה זאת שמרנות או ניסיון ללכת אחורה, לא אליטות שמנהלות קרב נסיגה. הפשיזם הייתה תנועה מהפכנית, שנשענה על רומא כמיתוס היסטורי. הפוליטיקה של הפשיזם האיטלקי לא הייתה מוגבלת לשיח, היא פוליטיקה של אלימות (בא מסורל, התיאורטיקן שטען שההיסטוריה מונעת על ידי אלימות – דבר שאינו מתיישב עם המרקסיזם שנשען על הנעות כלכליות). מפלגה מיליטנטית, או נכון יותר – מיליציה מפלגתית.

אך הדבר השני חשוב עוד יותר – התפיסה הבסיסית טוענת שאנשים מונעים בעיקר, כשמדובר בקבוצות גדולות, על ידי רגשות, אמוציות. אלמנטים של פסיכולוגיה של המונים, ההמון נתפס כלא רציונאלי. השאלה היא – מה המפתח להנעת ההמונים. ההמצאה הגאונית של סורל (וגם ניטשה ועוד) היא המיתוס המגייס- תמונה של צבעים עזים שברגע שרואים אותה- הקבוצה מונעת ללכת לאיזשהו כיוון. השתמשו בדימויים, והדימוי של האימפריה הרומית שידרו מסרים פוליטיים מבלי שיהיה צורך לגבות את זה בהישגם חומריים (דיור, בריאות, חינוך וכו'). מה שמניע את החברה קדימה מבוסס על תחושות, דברים שהם מעבר לחומרי. אם המנהיג יודע להשתמש בכך בצורה מושכלת, עתיד המדינה שייך לו.

לומר שמוסוליני גיבש את כל זה יהיה מאוד מוגזם. אך נסיבתית, בסוף מלחמת העולם הראשונה, באיטליה יש נסיבות פוליטיות בהן הנוסחה הזאת עובדת מצוין.

 

עוד דברים מעניינים:

האם מלחמה טובה לסולידריות? לא בטוח

החברה הישראלית כידוע לכל היא חברה רווית קונפליקטים ובין אם זה על פוליטיקה, דת או סתם זכות קדימה בכביש הישראלים לא מהססים לצלוב אחד את השני. אולם כל אימת שיש

שינוי גודל גופנים
ניגודיות