היסטוריה פוליטית של זמננו: הקולוניאליזם בסומליה
בסומליה היה קולוניאליזם בריטי ואיטלקי. בריטי – סומלילנד. כל המושבות התאחדו למדינה אחת ב-1960.
לסומליה יש דינמיקה אופיינית למדינה אפריקאית – מקבלת עצמאות ומדרדרת ביותר. בהתחלה יש עצמאות ועשור של דמוקרטיה, אך רעועה. שולט פיצול מפלגתי, ויש המון התכתשויות עם אתיופיה. עוד מאפיין מובהק של מדינות אפריקאיות" פיצול מפלגתי כי אין רעיון ואתוס המאחד את כל הסומלים. מחולקים לשבטים שונים ושפות שונות. גם הדת אינה אחידה לגמרי. כמו כן הגבולות עם המדינות השכנות אינם מבטאים היגיון אתני.
69 – הפיכה צבאית, עוד דפוס מאוד נפוץ, כאוס פוליטי שמנוצל על ידי הצבא שמשתלט על המדינה. משתלט שליט יחיד שמנהל דיקטטורה צבאית – ברה. הייחודי לו – ניסיון לעצב סוציאליזם אפריקאי מוסלמי. הראשון שמנסה לבנות אומה סומלית – מחליף את הכתב (רוצה להיות כמו אטא-טורק). מנסה לבנות מיתוס סומלי, שכמובן מתמקד בדמותו שלו – פולחן אישיות.
כל הזמן יש ניסיון והתלבטות – הסומלים הינם חברה מסורתית מבחינה דתית ותעשייתית. מנסה להראות כל הזמן שהסוציאליזם נובע מערכי האסלאם [חשוב לעבודה.
1966 – מאזרח את ההפיכה ומקים את המפלגה הסוציאליסטית (דומה למצרים). ישנה התקרבות לברית המועצות.
1977 – אחרי עשור של יציבות מסוימת, והתחלה של גיבוש של לאום סומלי – היא מתחילה להרגיש מספיק בטוחה כדי לפלוש לאתיופיה ולסדר את הבעיות שהיו לה שם, סוף סוף – סכסוך שנמשך כ-17 שנה, מאז העצמאות. סומליה הייתה בטוחה שבריה"מ תצטרף מייד להגנתה, אך זה לא קורה, כי בריה"מ מחליטה שיש לה יותר אינטרסים באתיופיה. הופך להיות שנים של התכתשות, שבסופן אתיופיה מנצחת, וזה גורם לכך שלכל אורך שנות ה-80 יש מרידות של שבטים, בגלל היחלשות השלטון – מצד שבטים שלא מעוניינים ברודנות הסוציאליסטית, ברגע שמריחים חולשה של השלטון. בעיקר בצפון המדינה, באיזור שהיה תחת שלטון בריטי.
כך, לאורך כל ה-80 ישנן מרידות שמערערות את היציבות בסומליה. ב-91 השלטון מופל ומתחילה מלחמת אזרחים שנמשכת למעשה עד היום.
מלחמת האזרחים עוזרת להבין את המאפיינים של מדינה כושלת. סומלילנד מכריזה על עצמאות, אף מדינה לא מכירה בה עד היום, ושליטיה מתרעמים על כך – הם יחסית מדינה יציבה ששומרת על זכויות אדם, כלכלה בעלת צמיחה כלשהי וכו'. אך בשאר החלקים כאוס מוחלט, מילציות שבטיות נלחמות ברדיקלים מוסלמים שנעזרים בתמיכה מבחוץ, גורמים מוסלמים שרוצים לנצל את סומליה לשליטתם.
מתפתחת תופעה של פיראטים, שחולשים על כל מפרץ עדן ומטילים עליו אימה. השלטון המרכזי בעצם לא קיים, והסיוע הבינלאומי (ארה"ב שלחה כוחות בשנות ה -90) – קצב הפליטים והמשבר ההומניטארי הניעו את המערב לשלוח כוח רב לאומי. הכוח הלאומי בעיקר הסתגר במחנות של עצמו, וכאשר נורו היריות הראשונות עליו – קלינטון החליט לסגת. גם זה מאפיין מאוד חזק באפריקה – ההתערבות ההומניטארית או הבטחונית מאוד מועטה – שכן אין לכך סיבה בטחונית/כלכלית/פוליטית. דבר שלא היה קורה בבלקן ובמזרח התיכון.
המדינה מתפוררת לגמרי, ועוד חבל הכריז על עצמאות שלא ברור מה גבולותיו.
ב-2008 היה הסכם שלום בין כל המיליציות, והוסכם להקים ממשלת אחדות סומלית, אך ההסכם קרס עוד באותו יום. מילציות קיצוניות עוד יותר מאלה שחתמו על הסכם השלום החליטו להמשיך במלחמה. כמובן שאל-קעידה והג'יאהד העולמי משתלטים שם ומעוניינים בהמשך הלחימה. אתיופיה אף היא פלשה בשלב מסוים – כשמדינות מריחות חולשה הן מתחילות לפעול.
כיום המצב הוא כזה שאין בעצם מדינת סומליה, בעוד שהמלחמה התחילה ב-91. ילדים סומלים לא מכירים מציאות של מדינה מתפקדת. דווקא סומלילנד, שאף מדינה לא מכירה בה, מייצגת מודל של מדינה אפריקאית מתפקדת יחסית. העולם מאוד אוהב ורוצה להשאיר את הגבולות הלאומיים הקיימים כמו שהם, מפחד ליצירת תקדים שישנה את הגבולות גם בתוך אירופה, וכו'.