פול פייראבנד: כיצד להגן על החברה מפני המדע

משפט הפתיחה של מאמרו[1] של פייראבנד, "כיצד להגן על החברה מפני המדע ("how to defend society against science") מצהיר על רצונו להגן על החברה מפני כל האידיאולוגיות, והמדע בכללן. מיד לאחר מכן מומשל המדע ל"סיפורי פיות" בצירוף ההמלצה להתייחס אליו כאל סיפור מעניין שאין לקחת אותו ברצינות יתרה.

פייראבנד מציב הבחנה בין שני סוגי אידיאולוגיות: האחת חיובית בהיותה מרדנית ומערערת על אמונות מוסכמות, והשנייה שלילית בהיותה דוגמטית ועריצה, מה שמתבטא בסירובה להיות מודחת ממעמד של "אמת". פייראבנד טוען כי כל אידיאולוגיה יכולה להפוך מהסוג הראשון לסוג השני וכך המדע שהיה מכשיר לשחרור מהדוגמות של הדת במאות ה-17 וה-18 עלול בתורו להפוך למסגרת דוגמטית שכובלת את החשיבה האנושית. לטענתו של פייראבנד "עובדות" מדעיות נלמדות כיום באותו אופן שבו עיקרי אמונה דתיים נלמדו לפני תקופת הנאורות, דעתם של מדענים זוכה לאותה מידת אמינות ויוקרה שיוחסה בעבר לבישופים וקרדינלים ואף שכופרים במדע אינם מסתכנים במעמד המוקד, הם אף על פי כן חושפים עצמם לאינקוויזיציה מעודנת ומתורבתת יותר אך אכזרית לא פחות.

פייראבנד תוקף את הטענה כי המדע המודרני הצליח לנסח מתודה "נכונה" להסקת מסקנות וכי הצלחתה (כלומר, הסבר וחיזוי) של מתודה זו היא הראייה לתקפותה. טיעונו הוא ש-" theories never follow from [empirical] facts in the strict logical sense"[2] ושהפילוסופיה האנליטית כשלה בניסיונה לנסח מתודה מדעית שתהיה אמפריציסטית ובה בעת לספק תוצאות בעלות תקפות לוגית. במילים אחרות, במקום בו פילוסופים כגון קרנפ והמפל מתאמצים לסתום את החורים המתגלים כל העת במבנה הלוגי של המתודה המדעית פייראבנד מעדיף פשוט לבעוט בדלי, או יותר נכון, להטיח אותו כנגד דלי אחר ולראות איזה מהם שורד את ההתנגשות עם יותר מים. הכוונה בכך היא שלטעמו של פייראבנד תיאוריות אינן יכולות לזכות להצדקה בזכות עצמן, כנגד התצפית האמפירית, אלא רק דרך השוואתן עם תיאוריות אחרות ובחירה במוצלחת שבניהן. הצדקה שכזו אינה מהווה מעלה אינהרנטית של תיאוריה שעשויה להיות, במינוחו של פייראבנד, "מחורבנת", אלא רק מעלה יחסית-דיאלקטית שמשמעה פשוט שתיאוריה זו טובה יותר מכל אלטרנטיבה שבנמצא, תחת הקריטריונים לברירה בין תיאוריות שאף הם נבחרים באותו תהליך בדיוק. עקרון הבחירה, וכן האפשרות לניסוח קריטריונים לבחירה בין תיאוריות, הוא היקר לליבו של פייראבנד מכיוון שהוא מאפשר ומעודד חשיבה ביקורתית, יצירתית ובעיקר חופשית.

את ביקורתו על הטענה שהמתודה המדעית מוצדקת מתוקף הצלחותיה מבסס פייראבנד על הטענה שגם מתודות אחרות, שאינן מתיישבות עם המדע, מסוגלות לספק ואכן סיפקו תוצאות בעבור החברה האנושית. טענה שנייה היא שהמדע לעולם אינו מספק את תשואותיו בכוחות עצמו, כדוגמה לכך מביא[3] פייראבנד את קופרניקוס שאילו היה דבק במוסכמות המדעיות של זמנו לא היה מגיע אל גילויו המהפכני ושלשם כך הוא הסתייע ברעיונות חיצוניים למדע. טענה זו ניתן לנסח בצורה אחרת לפיה אילו היה המדע מערכת סגורה ומבודדת הוא לעולם לא היה מסוגל להשתנות, וההיסטוריה, כמובן, מוכיחה אחרת.

מהלך דיון זה מוביל את פייראבנד למסקנה לפיה "Science is just one of the many ideologies that propel society and it should be treated as such "[4], מסקנה שמניעה את פייראבנד לקרוא ל"הפרדת המדע מהמדינה" ולגזור מסקנות לגבי אופי החינוך הרצוי לאורה. לטענתו[5], ה"מיתוס" המשמש כמערכת שמסבירה לאדם את מקומו בטבע ובחברה מאפשר לאדם להבין את מציאות חייו, אך הוא אינו מאפשר לו להבין את ה"מיתוס" בעצמו, כלומר את הדרך שבה הוא תופס את המציאות. מיתוסים, טוען פייראבנד, הם חיוביים ומועילים כל עוד הם מאוזנים על ידי מיתוסים אחרים, אך ברגע שמיתוס אחד מולך בדד הוא הופך לעריץ הנוגש ומדכא את התודעה האנושית.

פייראבנד משתמש במושג "אידיאולוגיה" ללא אקספליקציה ואת המשמעות של המונח בעבורו ניתן להסיק רק במשתמע. מההשוואה לדת, למיסטיקה ולמרקסיזם, ובמובן מסוים גם מעצם העובדה שפייראבנד אינו טורח לבאר את מושג האידיאולוגיה, ניתן להסיק שפייראבנד נוטה באופן כללי להשתמש במונח במובנו היום-יומי השגור המקביל בערך ל"תפיסת עולם". מההשוואה ל"מיתוס"[1] ניתן להסיק כי אותה "תפיסת עולם", כמיטב המסורת המרקסיסטית, היא מסולפת אך גם כי האידיאולוגיה היא כלי המשמש בידי האדם להסביר לעצמו את מציאות חייו.

פייראבנד טוען כי אידיאולוגיה יכולה להיות פרודוקטיבית או מנוונת (בעבור בני האדם שמחזיקים בה), ולפיכך ניתן להסיק כי האידיאולוגיה בעבורו קודמת לאפשרויות אלו, כלומר אין בה שום דבר מהותי שהופך אותה לאחת משתי האפשרויות ושאלה זו תלויה ביחסיה או העדר יחסיה עם אידיאולוגיות אחרות. בנוסף, אידיאולוגיה אצל פייראבנד, וזאת בשונה מהשימוש המקובל בעיקר במקורות המרקסיסטים, אינה מוגדרת על ידי היותה מובחנת מהמציאות כהווייתה, או האמת. כך, במסגרת טיעוניו למען תפיסת המדע כאידיאולוגיה, טוען פייראבנד "if… [science) has found the truth and now follows it, then I would say that there are better things than first finding, and then following such a monster"[2].

מרכיב נוסף ומרכזי שניתן לייחס לתפיסת האידיאולוגיה של פייראבנד נמסר במרומז ב"How to defend society against science"  ובאופן מבואר יותר בספרו "Against Method". במקור הראשון מצביע פיירבאנד על כך ש- "theories shape and order facts and can therefore be retained come what may… because the human mind either consciously or unconsciously carries out its ordering function[3]" וכן הוא סבור שמנגנון התחרות שבעבורו הוא טוען חל לא רק על אידיאולוגיות ו\או תיאוריות אלא גם על עצם המתודה המדעית, או ה"פונקציה המסדרת" שקיבועה הבלתי פתוח לשינוי הוא שהופך את המדע לאידיאולוגיה דוגמטית. ב-"Against Method" מרחיב פייראבנד בנקודה זו ומראה כיצד מתודה היא מנגנון (אידיאולוגי) המבטא זווית ראייה מוגבלת על המציאות שלפיכך מוגבלת גם ביכולותיה המדעיות. הדוגמא שפייראבנד מביא היא של מרקחת עשבים המשמשת ברפואה הסינית ומוכיחה עצמה כיעילה בטיפול בליקויים של איבר מסוים. המתודה של המדע המערבי תבקש לנתח את המרקחת לרכיביה הכימיים ולבחון את השפעתם על אותו איבר, מה שלא מביא בחשבון את האפשרות שהמרקחת משנה את מצבו של כל הגוף או חלקים אחרים שלו ובכך מביאה לשיפור במצבו של האיבר המבודד שיכול בפני עצמו להיות אדיש למרכיביה הכימיים של המרקחת[4]. כך מתגלה המדע המערבי כחסר אונים במתן הסבר ליעילותה של המרקחת (או שינתן הסבר אד-הוק כגון אפקט פלצבו) ובכך גם נחשף העדר היכולת הפוטנציאלית שלה לגלות תגליות דוגמת אלו של הרפואה הסינית. דוגמא זו משמשת את פיירבאנד בכדי לטעון כנגד העדפתה של אידיאולוגיה אחת על פני אחרת, אך היא גם מאירה צד חשוב בתפיסת האידיאולוגיה שלו והוא שאידיאולוגיה מתבטאת במידה רבה במתודה שעימה ניגש המחזיק בה לפעולות של הסבר וחיזוי (שכמובן אינן מוגבלות רק למדע המערבי). לסיכום, אידיאולוגיה אצל פייראבנד היא מנגנון המציע מבט מוגבל שמוצדק רק מתוקף עצמו על העולם, ולפיכך רצוי להשאיר את הדלת פתוחה לאידיאולוגיות נוספות שיכולות להרחיב ולהעשיר את תפיסתנו.

את אחד מטיעוניו המרכזיים של פייראבנד ב"כיצד להגן על החברה מפני המדע" ניתן לנסח בצורה של דילמה (במובן הקלאסי):

  1. המדע אינו מספק אמיתות והצגתו כאמת הינה אקט אידיאולוגי מנוון ודכאני.
  2. גם אם היה המדע מספק אמיתות, התחייבות בלעדית לאמיתות אלו היא עדיין מנגנון שמנוון את הרוח האנושית.

ומכאן משתמע כי שאלת תוקפו של הידע המדעי, על אף היותו מושא למתקפה של פייראבנד, איננה רלוונטית למעשה לשאלת האידיאולוגיה והפונקציה הדוגמטית שלה במשנתו. פייראבנד אינו מבקש להגן על החברה מפני המדע מכיוון שהוא סבור שהמדע הוא שקר או אחיזת עיניים אלא מפני שלדעתו למדע כתופעה חברתית ו\או קוגניטיבית עלול להיות אפקט הרסני על הרוח האנושית. כלומר, פייראבנד אינו טוען כי קביעות מדעיות כאלו או אחרות הן אידיאולוגיות וודאי שאינן שקריות, אלא שהמדע המערבי המודרני עצמו, כתופעה אנושית, הוא אידיאולוגיה. לפיכך יש להבחין אצל פייראבנד בין ידע מדעי (וידע בכלל) ואידיאולוגיה מדעית (ואידיאולוגיה בכלל). הראשון הוא אמנם מפוקפק מטעמים לוגיים, אך במילא כל דבר שאנשים מדמים לדעת הוא במידה כזו או אחרת מפוקפק, ולכן אין הוא כשלעצמו בעייתי והוא אף עשוי להיות מועיל ומעניין. בנוסף מציע פייראבנד את התקווה בכל זאת להשיג ידע אובייקטיבי ריאליסטי דרך מתודת עימות התיאוריות, דרך שלדעתו מאפשר ידע ריאליסטי בכך שהיא מוציאה את ערך האמת אל מחוץ גבולותיהן של התיאוריות המצדיקות את עצמן[5]. מנגד עומדת האידיאולוגיה המדעית כמנגנון המבקש להציג את תוצאותיו כאמת שאין בלתה ושהכל זולתה הוא כזב מטאפיסי ולפיכך לגייס התחייבות בלתי מסויגת אליו. כך חוזרת לתמונה שאלת האמת במתכונת אחרת. האמת כאמת אובייקטיבית עדיין איננה רלוונטית לשאלת המדע כאידיאולוגיה, אך האמת המוצגת כאמת היא כן חשובה ואף חשובה ממנה היא שאלת המתודה המציגה את עצמה כדרך הבלעדית להגיע אל האמת ולהסביר לאדם את מציאות חייו.

פייראבנד אכן שם דגש ניכר על שאלת המתודה ובמובן מסוים דומה כי בעבורו אידיאולוגיה איננה אלא דבקות במתודה מסוימת המספקת הסבר וחיזוי של תופעות אמפיריות. כנגד המגננה המדעית הנתלית ברציונליזם כערובה לתקפות המתודה המדעית טוען פייראבנד כי "רציונליזם" זה מכיל יותר מרכיב אנושי יחסי ופחות לוגיקה טהורה (ולמעשה גם הלוגיקה היא מעשה ידי אדם, כפי שמעירים קווין וגודמן, למשל) משהמדע מוכן להודות, ולפיכך הוא אינו אלא עוד דרך חשיבה מוסדרת, שיתרונותיה וחסרונותיה עימה, שבאמצעותה ניגש האדם אל המציאות, כמו דת או כל אידיאולוגיה אחרת.

מרכיב אחרון ומעט מפתיע במשנתו של פייראבנד הוא הגדרתו העצמית כריאליסט, קרי כטוען שידע אמיתי אודות המציאות החומרי הוא מן האפשר. הדרך המתקרבת אל העולם האובייקטיבי היא בעבור פייראבנד הדרך הפלורליסטית, כלומר מתודת עימות המתודות שלו שיתרונה הוא בכך שהיא מוציאה את ערך האמת מהמסגרת המצדיקה את עצמה של תיאוריות או אידיאולוגיות. כך מתאפשרת בעבור פייראבנד אידיאולוגיה 'חיובית' שכן היא לוקחת חלק בתהליך כמו-אבולוציוני בו אידיאולוגיה קודמת נסוגה מפני אחת עדיפה עליה (מבחינת פרודוקטיביות מחד או אסתטיקה מאידך או כל שיקול אחר). זהו כמובן ריאליזם חלש ביותר שאינו מתחייב לידע 'אמיתי', אך טענה זו בה בעת גם מחלישה את הרלטיביזם של פייראבנד מכיוון שלדעתו ניתן להתגבר ולהשתחרר מהמסגרת המכילה את עצמה של תיאוריות ואידיאולוגיות.

עוד על פילוסופיה של המדע

עוד על פול פייראבנד

ראו גם:

מה ההבדל בין אמונה במדע לאמונה בדת ולמה תמיד חשוב לשמור על ראש פתוח?


[1] Feyerabend, "How to Defend Society Against Science", 1975

[2] שם , פסקה 12.

[3] שם, פסקה 17.

[4] שם, תחתית פסקה 17.

[5] שם, פסקה חמישית מהסוף.

עוד דברים מעניינים:

האם מלחמה טובה לסולידריות? לא בטוח

החברה הישראלית כידוע לכל היא חברה רווית קונפליקטים ובין אם זה על פוליטיקה, דת או סתם זכות קדימה בכביש הישראלים לא מהססים לצלוב אחד את השני. אולם כל אימת שיש

שינוי גודל גופנים
ניגודיות