סיכום: דוד קרצמר – סוגיית הקרקעות בישראל

סיכום: דוד קרצמר – סוגיית הקרקעות בישראל (חלק 2)

David Kretzmer, The Legal Status of the Arabs in Israel, 49-76 (chapter 4)

מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים

סיכומי מאמרים במדעי המדינה

שליטה על קרקע

בעלות ושליטה על קרקע הייתה מבחינת מנהיגי הציונות של תקופת טרום-המדינה מרכיב מרכזי בהצלחת המאבק להקמת מדינה יהודית. קרקע הייתה נחוצה לא רק ליישוב יהודים אלא גם כדי לשנות את המבנה החברתי-כלכלי של היהודים ולהופכם לחקלאים. לכן, ב-1901 הקונגרס החמישי הקים את קק"ל שפעלה כזרוע המבצעת של התנועה הציונית לרכישת קרקעות. לאחר הקמת המדינה מילאה תפקיד כפול של שמירה על קרקעות יהודיות ומילוי פעולות מנהליות שונות.

לפי גבולות שביתת הנשק של 1949, לישראל 20,255 קמ"ר ולמרות מאמצים רבים, בבעלות ישראל היה רק חלק קטן מאותו שטח. הממשלה ירשה קרקעות שהיו בבעלות הבריטים אבל אלו היו ברובן קרקעות בלתי ניתנות ליישוב. רוב הקרקעות הפוריות היו בידי הערבים. יוצא, שלתנועה הלאומית היהודית הייתה שליטה על הארץ אבל לא בעלות על הקרקע הנחוצה לקדם את מטרותיה (ייצור חקלאי, התיישבות יהודית).

ההזדמנות להשיג שליטה ובעלות על הקרקע הערבית נוצרה אחרי שהאחרונים גורשו\ברחו\מה שבא לכם במלחמת העצמאות. בסירובה לקבל את הערבים חזרה, ממשלת ישראל סללה את הדרך לאישור ציבורי לתפיסת הקרקעות של הבעלים שלא ישובו.

קרצמר לא הולך לבחון את עניין הקרקעות לאור הסכסוך אלא לאור החוקים וההסדרים המשפטיים לגבי קרקעות אשר השפיעו על הערבים שנותרו בישראל.

המדיניות הציונית בתק' טרום-המדינה הייתה לרכוש קרקעות בשוק החופשי ע"י ארגונים יהודיים ולהקפיאם (למנוע העברת בעלות נוספת). לאחר הקמת המדינה נוצרה אופציה נוספת: הפקעה.

 

הפקעה

סוגיית ההפקעה היא בין הכואבות ביותר ביחסי יהודים-ערבים. היא יצרה מרירות רבה בקרב ערבים ישראלים ואף מצאה ביטוי בשביתה והפגנות של ה-30 למרץ 1976 שלאחר עימותים עם המשטרה נהרגו 6 ערבים. ה-30 למרץ, יום האדמה, הפך מאז ליום מחאה לאומי.

חלק מהחוקים שיוזכרו אינם בתוקף או שאינם מיושמים, אולם ישנה חשיבות להזכרתם. ראשית, בחינה היסטורית של התנהלות המדינה בתפיסת קרקעות. שנית, הערבים עדיין מתייחסים לסוגיה כרצינית ביותר הנוגעת למעמדם בישראל. ישנה גם השערה שלסוגיה השפעה על מצבם התעסוקתי של הערבים.

 

הפקעת קרקעות והגבלת שימוש

The Land (acquisition for public purposes) ordinance, 1943 חוקק ע"י הבריטים והינו חוק ההפקעה שעדיין בתוקף בישראל. בהתבסס עליו הופקעו קרקעות מידי יהודים וערבים לצורכי הציבור. לפי החוק, לשר האוצר הרשות להפקיע כל קרקע לצורך ציבורי. השר קובע מהו צורך ציבורי. הפיצוי ניתן לפי שווי שוק. כמה מקרים של השימוש בחוק זה עוררו סלידה בקרב האוכלוסיה הערבית. כך, בשנות ה-60' קרקעות ערביות בגליל הופקעו להקמת נצרת עילית וכרמיאל. וב-1976, עקב כוונת הממשלה להפקיע 6,000 דונם מהערבים פרצו מהומות יום האדמה. מאז לא התרחשה אף הפקעה גדולה של קרקע.

The Land (Settlement of Title) ordinance, 1928 מסדיר את הזכויות בקרקע באזורים בהם אין מרשם תקין. כל קרקע ללא זכות בעלות פרטית תירשם כשייכת למדינה. כך, המדינה תפסה קרקעות רבות ששימשו למרעה וחקלאות ליד היישובים. חוק נכסי המדינה, 1951, קובע שכל קרקעות הממשלה המנדטורית יירשמו בשמה של ממשלת ישראל. אלא שבזמן המנדט נרשמו קרקעות רבות על שם: "הנציב העליון בשם הכפר…" לעיתים אף בגלל שלא היה למועצה ייצוג משפטי.

בפס"ד מועצה מקומית יפיה עלתה שאלת המשמעות של הרישום. הממשלה טענה שיש לרשום את הקרקעות בשמה ללא התוספת (בשם הכפר…) ויפיה טענה שיש לרשום את הקרקע על שמה. הממשלה טענה שהרישום נעשה כך כדי למנוע מיהודים לרכוש את הקרקע ואילו המועצה טענה שהרישום נעשה כי לא היה להם ייצוג משפטי אז. בימ"ש דחה את טענות שני הצדדים, הקרקע נרשמה על שם מדינת ישראל בשם הכפר יפיה כאשר הזכויות הנובעות מרישום כזה לא ידועות עדיין.

תחת החוקים עותמניים אדם שעיבד קרקע מוסג מירי במשך 10 שנים רכש זכות בקרקע. חוק המקרקעין האריך את התק' ל-15\25 שנה (תלוי אם עברה הסדר). אולם ס' בחוק מתיר להאריך את התק' באופן כזה שניתן לשלול זכות זו מאדם שרכש אותה (לא הבנתי בדיוק איך, לא חשוב). ישנה טענה שכך הופקעו 205,000 דונם מהערבים אבל לקרצ'מר אין דרך לבדוק את זה וכנראה שלא קיימת דרך לבדוק את זה בגלל אופי רכישת הזכות (לך תוכיח שאתה עיבדת את הקרקע X שנים).

הוראות חירום – תקנה מ-1945 מאפשרת למפקד צבאי להכריז על שטח צבאי סגור. מההכרזה, כניסה או יציאה מהשטח אסורה ללא אישור. בעזרת שימוש בתקנה זו בשנות ה-50' הוגבלה כניסת ערבים לשטחם.

שימוש בתקנה 125 נעשה למשל ב"שטח 9" (ליד סכנין). הצבא הבריטי השתמש בו כשטח אימונים ובשנות ה-50' גם צה"ל השתמש בו לאימונים תוך הגבלת הכניסה אליו בזמן האימונים ותשלום פיצויים כמחויב. ב-1956 הרמטכ"ל הכריז על כל השטח, כולל דונמים רבים של שטח חקלאי כשטח צבאי סגור. בעקבות מחאה ציבורית האזור נותר שטח צבאי סגור אבל הורשתה כניסת החקלאים. ב-1976 קיבלו האחרונים הודעה שהכניסה לשטח אסורה. לבסוף נוצר הסדר לפי ההסדר בין 1956-1976 יהיה בתוקף בחלק קטן מהשטח ובחלקו האחר הכניסה תותר רק באישור מיוחד. לבסוף, ב1986 ועדת שרים החליטה שהשטח לא ישמש לצרכי הצבא והוא הוחזר לבעליו. היו עוד הוראות חירום שנוצלו באופן דומה.

הוראות להגנה על הסביבה – לממשלה הסמכות להכריז על איזור כשמורת טבע ובכך להפקיע אותו. ישנה טענה לפי הוראות לשימור הסביבה כגון זו היוו הפקעה דה-פקטו אולם קשה להראות פגיעה בערבים יותר מאשר ביהודים בעניין זה.

 

חוקי הפקעה מיוחדים

ההפקעות העיקריות נעשו בעזרת שתי חוקים שחוקקו למטרה בלעדית זו:

חוק נכסי נפקדים, התש"י-1950: מטרת החוק להגן על רכושם של נפקדים ולאפשר שימוש בנכסים לפיתוח כלכלת ישראל. שר האוצר ימנה אפוטרופוס לנכסי נפקדים. החוק לא מאפשר חזרה לנכסים ע"י הנפקדים אלא נותן סמכות בלעדית לאפוטרופוס לשחרר נכסים. אם נמכר הנכס, התמורה הופכת לנכס המוחזק ע"י האפוטרופוס והקרקע נמכרת נקייה מהתחייבויות.

לפי הגדרת "נכסי נפקדים", אדם יכול להיחשב נפקד גם אם היה בישראל כשנכסיו הפכו לנכסי נפקדים, הוא הוגדר כ"נפקד נוכח". זהו לא רק מושג תיאורטי כיוון שלפי החוק אם אדם נעדר באיזושהי נק' זמן נכסיו הופכים לנכסי נפקדים. אולם אדם לא יוכר כנעדר אם הוא עזב את מקום מגוריו מפחד מאויבי ישראל, או מסיבה אחרת למעט בגלל פעולות צבאיות או מפחד מפני פעולות צבאיות. רוב הערבים ברחו בגלל פעולות צבאיות או מפחד מפני פעולות צבאיות ולכן לא זכאים לשנות את מעמדם כנפקדים.

ע"פ חוק, אסור למכור נכסי נפקדים למעט לרשות פיתוח המוסמכת לכך ע"י כנסת ישראל. רשות פיתוח כזו אכן הוקמה והוסכם כי כל הקרקעות יועברו מהאפוטרופוס לרשות לפיתוח. יוצא, שנכסי הנפקדים הם עתה כסף מזומן ולא קרקעות. ב-73' אף חוקק הקובע במפורש כי נפקדים יוכלו לקבל פיצויים ולא את נכסיהם. נציין גם שהחוק חל גם על נכסי הוואקף אולם חלק מאלו הוחזרו בהסכם מיוחד.

חוק רכישת מקרקעים (אישור פעולות ופיצויים) התשי"ג-1953: מטרת החוק הייתה לאשר בדיעבד מקרים של תפיסת קרקע ערבית במלחמת השחרור (בין ע"י גורמים צבאיים, בין אזרחיים) ולדאוג לפיצוי הבעלים המקוריים של הקרקע. על שר האוצר הוטלה המלאכה. התנאים בחוק לקבלת פיצוי היו מחמירים: לא הייתה חובה לשמוע את הבעלים המקורי והנפקת תעודת בעלות מהווה הוכחה חותכת לאמיתותה. בנוסף, ההחזקה המקורית הייתה חייבת להיות בעלות (אפילו אם הקרקע הוכרזה שטח צבאי סגור ניתן היה למנוע מהאדם פיצויים).

פיצויים: שני החוקים לעיל נותנים פיצויים. השני אף מאפשר פיצוי בדמות קרקע חקלאית אם יוכח שהקרקע שהופקעה שימשה למטרה חקלאית וזו היוותה את הכנסתו העיקרית של האדם. נכון למרץ 1988 מעל 14 אלף איש קיבלו פיצויים.

בכמה קרקע מדובר? לפי הממשלה 3.25 מליון דונם הופקעו. לפי מנהל המקרקעין, 1.2 מליון דונם ניתנו כפיצויים. אולם, אין דרך לדעת כמה מהקרקעות היו בבעלות ערבית לפני הפקעתן אולם בכל מקרה ברור שהשפעת החוקים המנויים על קרקעות ערביות הייתה מהותית.

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: