סיכום: אנדרי מרמור – על גבולות הדמוקרטיה: תורת המדינה בעקבות רצח רבין

אנדרי מרמור – על גבולות הדמוקרטיה: תורת המדינה בעקבות רצח רבין – חלק 1

אנדרי מרמור, "על גבולות הדמוקרטיה: תורת המדינה בעקבות רצח רבין, ספר השנה למשפט הישראלי (1996), עמ' 3-13.

מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית

ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים

סיכומי מאמרים במדעי המדינה

המאמר עוסק בפניה של הדמוקרטיה הישראלית בעקבות רצח רבין. מאחר ועבר זמן מועט מכדי שיהיה אפשרי לעמוד על השפעותיו (המאמר מ1996) מתמקד המאמר ב3 נושאים עיקריים:

1. אי ציות לחוק מטעמים אידיאולוגים – מתבקש לאור אירועי סרבנות ומרי
2. גבולות הסובלנות בחברה דמוקרטית – מתמקד בטענה שהיה ניתן לעשות יותר למנוע את הרצח בגילוי פחות סובלנות כלפי הימין הקיצוני
3. הגבולות המוסריים של הכרעת הרוב – עומד ביסוד שני הנושאים הקודמים, ולכן הדיון יפתח בה.

חלק 1 – גבולות הכרעת הרוב

דמוקרטיה הינה צורת משטר ולא תיאוריה פוליטית (כמו קומוניזם, ליברליזם וכו'). הבחנה בין תיאוריה פוליטית לבין צורת משטר היא הבחנה מושגית-לוגית – שכן ראוי לגזור מן התיאוריה הפוליטית מהי צורת המשטר הראויה, אך לא ראוי לגבש מתוך שיקולים הנגזרים מאופי המשטר דעה לגבי צורת החיים הראויה בחברה. כך, לא כל מי שתומך בדמוקרטיה חייב להיות ליברל.

לפי התיזה של מרמור, תיאוריה ליברלית מחייבת תמיכה במשטר דמוקרטית, מתוך עקרון השוויון: ההנחה שכוח להכריע הכרעות ציבוריות הינו נכס ציבורי שיש לחלקו באופן שווה בין הפרטים בחברה. דהינו, החשיבות בעקרון הכרעת הרוב היא לא בכך שההכרעה משקפת את העמדה של הרוב, אין שום ערך לכך שהרוב חושב משהו מסוים (מה גם שהצבעה יכולה להיות אסטרטגית) אלא בכך שהיא מבטאת חלוקה שווה של יכולת להשפיע על קבלת ההחלטות.

לשם הבהרה של נקודה זו, יש לשאול מדוע נדרש רק רוב של 50%, שכן היה ניתן לצפות שככול שההחלטה תהיה חשובה יותר, נדרוש רוב גדול יותר. אלא שהנחה כזו מוטעית ביסודה, שהרי דרישה לרוב גדול יותר תהווה סטייה מהרציונאל הליברלי, שהוא חלוקה שוויונית של הכוח לקבלת החלטות. יכולים כמובן לקום טעמים לדרישת רוב משוריין, אולם טעמים אלו לא יכולים לנבוע באופן ישיר מהעיקרון המצדיק את הפרוצדורה של הכרעת רוב שכן הוא נובע מחלוקה שוויונית. ישנם כמובן מרכיבים נוספים של המשטר הדמוקרטי, לא נתמקד בהם.

רציונאל נוסף מדוע הליברליזם יתמוך בהכרעה דמוקרטית הוא הרציונאל של פשרה הוגנת, דהינו מנגנון הכרעה בין עמדות מנוגדות שאינו נוקט עמדה מהותית במחלוקת. עם זאת, רציונאל זה לא יעמוד לכשעצמו שכן הוא יכול למשל להצדיק קיום הגרלה.

לא כול נושא ראוי להכריעו באמצעות הכרעת רוב, יש שני תנאים מרכזיים לכך שיצדיקו הכרעה כזו: החלטה שנוגעת לעניין בעל השלכות חברתיות רחבות, ואין טעמים מיוחדים הקושרים בין סוג ההחלטה לבין זהות המחליט הראוי*.

עם זאת, פעמים רבות, עצם קיומם של שני תנאים אלו, שהופכים נכס לציבורי, הוא ששנוי במחלוקת. על הרקע האמור, מתי נוכל להצדיק סטייה מעקרון הרוב הרגיל?

סוג אחד של שיקולים נובע מכך שכשהכרעות נעשות בפרלמנט עצמו ההליך הדמוקרטי הוא ייצוגי. במקרים אלו יכול שיהיה פער בין הערך של עקרון הרוב לבין מימושו בפועל – הכרעה לא תשקף בהכרח חלוקה שוויונית של הכוח להכריע, ואז מוצדק לדרוש סטייה מהעיקרון.

סוג שני של שיקולים נובע ממקרים בהם תוכן ההחלטה מצדיק את הסטייה, למשל הגנה על ערכים חוקתיים. מהי ההצדקה לסטייה מן השוויון במקרים אלו?**

מנקודת מבט של פילוסופיה פוליטית ליברלית, התשובה פשוטה שכן ישנם ערכים נוספים רבים מלבד הכרעת הרוב הנדרשים לשם קיומה של חברה צודקת. התמיכה בדמוקרטיה נובעת מטעמים מוסריים.

אולם, ציינו כי צידוד במשטר דמוקרטי אין מחייב אמונה בפילוסופיה פוליטית ליברלית. תמיכה במשטר דמוקרטי ע"י קבוצות לא ליברליות, יכולה לנבוע מטעמים פרגמאטיים – קבוצת מיעוט המאמינה שתהיה רוב בעתיד וכך תגשים את מטרותיה, או קבוצת מיעוט שסוברת שבאמצעות המשטר תוכל להגשים את מטרותיה בצורה הטובה ביותר, הדמוקרטיה הינה ברירת מחדל. במקרים כאלו, התמיכה לדמוקרטיה תתקיים כל עוד אין אפשרות אחרת למימוש תפיסות העולם הפוליטיות. מי שמצדד בדמוקרטיה מטעמים אלו, אינו חייב לתמוך בערכים שהדמוקרטיה נותנת להם ביטוי, וזה כולל גם את הערך של שוויון בחלוקת הכוח הפוליטי.

האם תמיכה פרגמאטית בדמוקרטיה כופפת את התומכים לעקרון ההשתתפות ההוגנת בהליך?

לכאורה התשובה חיובית, אולם מאחר והתומכים מבחינה פרגמאטית כופרים ברעיון הדמוקרטי (משתתפים בלית ברירה) הם פטורים במידת מסוימת מחובת ההגינות, אולם הפטור אינו מלא. חלה על המשתתף החובה שלא לשקר, וכן החובה לקבל את תוצאות ההליך הדמוקרטי.

גבולות ההכרעה הדמוקרטית במקרה כזה, הוא מקום שבו העלות של הצטרפות למשטר דמוקרטי עולה על התועלת שבו, שכן אז אין עוד טעם פרגמאטי. כלומר, שלטון דמוקרטי אפשרי גם אם ישנו חלק ניכר מהציבור שאינו בעל השקפת עולם ליברלית (וזהו לטענת המחבר המצב בישראל).