סיכום: גדעון שמעוני, האידיאולוגיה הציונית: ציונות כללית
מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית
ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – סיכומי מאמרים
מחיבת ציון ואילך ניתן לראות התפתחות של תנועה לאומית מסודרת אשר לימים תהיה הציונות. האידיאולוגיה הציונית מבוססת על ההנחה כי היהודים הם ישות אחידה מובהקת שיש לה גם תכונות לאומיות ולא רק דתיות. המכנה המשותף לכל הציונים: ההבנה שהמצב בגולה פגום, הפתרון טמון בשיבה לציון (או באופן ארעי בארץ אחרת), בתנאי ריבונות (או לכל הפחות – אוטונומיה). חילוקי הדעות בין גווני הציונות (המעשית, המדינית והתרבותית) נסבו על שאלת סדרי העדפיות ולא על דברים מהותיים שעליהם הייתה הסכמה גורפת.
תפישה ציונית אחת הדגישה את הבעיה הפיזית – מצב היהודים, התפיסה הציונית האחרת – את הבעייה הפנימית – מצב היהדות.
התפיסה הלאומית הפונקציונאלית = המדינית: התרומה החשובה ביותר של תיאודור הרצל לציונות היא העלאתה למודעות, תרומתו האידיאולוגית של הרצל החשובה – דחיית אפשרות ההתבוללות של היהודים. מצוקת היהודים בכל מקום ולא בהכרח התהילה הרומנטית של עבר אתני היא ששימשה מקור לתפיסתו הלאומית של הרצל. לכן הלאומיות שהציג ב"מדינת היהודים" היתה בעלת אופי פונקציונאלי וחוזי ולא לאומיות אורגנית רומנטית. אם מה שמייחד את אבחנתו של הרצל הוא הדחייה המוחלטת של אמנציפציה והשתלבות בתור פתרון לבעיית היהודים מה שמייחד את חזון המדינה היהודית שלו הוא הרעיון שהמדינה הזו תשמש מופת של אותם אידיאלים. התפיסה של הרצל לגבי הציונות היא תמצית הטוב שניתן ללמוד מניסיונן של מדינות אירופה. כל המאפיינים המופתיים הללו מיועדים לבני הארץ באופן שווה – ערבים ויהודים כאחד. זו איננה מדינת לאום במובן המקובל אלא מדינה פוסט-לאומית, המתעלה על אירופה בת זמנו. כאמור התרומה הגדולה של הרצל לציונות היתה ביצירת הכלים להשגת מטרות הציונות. האסטרטגיה של הרצל התמקדה כל כולה במאמצים מדיניים להשגת זכיון בינ"ל לשם כינונה מחדש של ארץ ישראל בתורת הבית הלאומי לעם היהודי.
ראו גם: הציונות והאידיאולוגיה הציונית