המסורת הפוליטית היהודית
מיכאל וולצר (ואחרים), המסורת הפוליטית היהודית, ירושלים, 2007. כרך א', עמ' 1-28
רבות מן הסוגיות המרכזיות של תיאוריית ההסכמה המודרנית מוצגות כבר במקרא ובספרות הרבנית. לברית ולאמנה יש השלכות דומות – יצירת אחדות פוליטית ומחויבות מוסרית. נראה שלפחות כמה מן המחברים המוצגים בספר מאמינים שהחובה לקיים את מצוות האל נובעת מהסכמת בני האדם בלבד. לעומת זאת, יש פרשנים הטוענים שהחובה לקיים את המצוות נובעת מהתנאים שהתנה אלוהים לבני ישראל כשגאל אותם ממצרים. משום שאלוהים גאל אותם כעבדים ולא כבני חורין, אין שאלת של הסכמה כלל, אלא לה' הזכות להוציא צווים.
במדרשים על פרשת מתן תורה בסיני אלוהים מופיע לעיתים כמשכנע את בני ישראל ולעיתים ככופה עליהם את חוקיו. בהקשר הזה מובא חוק תלמודי המתיר חוזה עסקי במידה שנכפה על אדם. העמדתם של בני ישראל בתחתית הר סיני בזמן קבלת התורה, נתפרשה כאיום מצד אלוהים – או שיקבלו את תורתו או שיקבור אותם תחת ההר. רבא (אחד מחכמי התלמוד) מסכים עם פרשנות זו, אך מביא מעין פיתרון; הוא טוען שהיהודים אישרו מחדש את התורה בימי אחשוורוש וכי אז הדבר לא נעשה תחת כפייה, אלא מרצון. בכל מקרה, נראה שמוסכם כי חוקיו של אלוהים לא מחייבים ללא הסכמה אמיתית של ישראל.
חלק מהמחברים הכירו בכך שהסכמה מתוך כפייה איננה הסכמה ולכן הם נדחפים לחפש הסכמה אמיתית. רבא (אחד מחכמי התלמוד) מביא מעין פיתרון; הוא טוען שהיהודים אישרו מחדש את התורה בימי אחשוורוש וכי אז הדבר לא נעשה תחת כפייה, אלא מרצון. אם כן, נמצא אירוע בו ההסכמה ניתנת מתוך בחירה, כאשר יהודי פרס, אשר נמצאים בגלות דווקא, מקבלים עליהם את מצוות הפורים, מה שנתפס כקבלה כללית של המצוות, גם לדורות עתידיים. למרות זאת, הרי לא ניתן להאמין כי בני ישראל לא היו מחויבים למצוות עד אז.
בכל מקרה, אלוהים איננו חייב להמתין להסכמת בני ישראל, הרי הוא מסוגל לגרום להם להסכים והוא יכול לאלצם לציית למצוותיו. עם כל זאת, העובדה שהתגלותו של האל טעונה על פי רבים קבלה ואישור בטרם תהיה מחייבת מבחינה מוסרית, היא משמעותית ביותר. ישנם מדרשים המתארים כי אלוהים זוכה להכרת תודה ולקבלת המצוות על ידי בני ישראל עבור היותו 'מלך טוב' להם, או במדרש אחר, הוא מציע לעמים שונים את תורתו אך נדחה על ידם ורק עם ישראל מקבלה. מדרש נוסף, מתאר את העם כמכונס מתחת להר ומאזין לתורה ולמצוות לפני שיקבלן. במדרש זה, ההתגלות וכוחו של האל מושמטים ונדמה כאילו בני האדם יכולים להתדיין רק בהיעדרו, ממש כפי שהייתה דורשת תיאוריית ההסכמה.
תכונתה הבולטת של הבנה זו של ההסכמה היא הספציפיות ההיסטורית שלה. עם ישראל מקבל את תורה בזמן ממשי ולא במצב טבע דמיוני כלשהו. הסכמתם של האנשים איננה היפותטית, אלא היא הסכמה שקבוצה ספציפית של אנשים נתנה במציאות. עולה מכאן בעיה בקשר לתחולת הברית על דורות העתיד אשר לא נכחו באותו מעמד של הסכמה. בחידוש הברית במואב, בספר דברים, מצוין במפורש כי במשתתפים בברית נכללים גם דורות העתיד של ישראל. סופרי המקרא, כנראה מתוך מודעות לקושי זה, הרבו לתאר אירועים של חידוש הברית. החשיבות שמיוחסת לאירועים אלה מעידה על מרכזיות ההסכמה בדמיון המקראי, ומאוחר יותר גם בזה הרבני.
הגלות מעלה קושי נוסף; כיצד ניתן לחדש את ההסכמה ולהמשיך את החובה אחרי הגלות כאשר כריתת ברית קיבוצית אינה אפשרית? אברבנאל טוען בתשובה, שההסכמה אינה משמעותית כל כך משום שעם ישראל הוא עבד ה' שנגאל מידי פרעה רק על מנת שיוכל לשרת את האל. אולם, אם כך מדוע שבו מנהיגים רבים לכנס את העם ולבקש את עצמו כל פעם מחדש?
המהר"ל מביא טען אחר לקיום המצוות, התורה לפיו, אינה רק מערכת חוקים צודקים, אלא היא הכרחית לשלמות היקום. טיעון זה מפחית את חשיבות ההסכמה לאור מה שמוטל על המאזניים – שלמות היקום. במעשה הכפייה אין כדי לערער את המוסריות של התורה, קבלת התורה היא הכרחית ואינה מותנית בפעולה רצונית. בנפרד מהמטפיזיות של המהר"ל, ניתן לומר כי ככל שרב משקלם של הטעמים להסכים לחוק, כך החובה לקיימו נובעת פחות מן ההסכמה.
טיעונו של המהר"ל על ה'הכרחיות' של התורה עבור הסדר הקוסמי, קשה להבנה כיום, משום ששאוב יותר מהפילוסופיה של ימי הביניים. נדמה שהוא מאמין כי היקום נבנה באמצעות קבלת המצוות על ידי עם ישראל, אולם זה רומז על חוסר אפשרות לבחור והרי המהר"ל מכיר בכך שכדי לחייב את האנשים צריכה להיות אפשרות לבחור?! באופן מסתורי, היא גם הכרחית וגם אפשרית גרידא. ביקורת על עניין הסדר הקוסמי היא אי הציות התדיר של עם ישראל במקרא ותופעת ההמרה ביהודי ספרד, שם נדמה כי הוא נעלם לחלוטין.
עבור שפינוזה הברית עם האל היא תיאורטית לגמרי ולכל אחד מבני ישראל זכות שווה לפרש את דברי אלוהיו ומצוותיו. מלכות האל קרובה לאנרכיה. הפוליטיאה של עם ישראל נוצרת רק כשגאולי ה' 'מעבירים' את זכויותיהם למשה ומכירים בו כנושא דבר האל. לאחר מכן העם מחוייב לממשיכיו של משה. נראה שעל פי שפינוזה, בתנאי גלות, כלומר בתנאים א-פוליטיים, בטל כליל החיוב שמקורו בברית פוליטית. ביקורת – התעלמות מאמונתם של יהודים עושי מצוות, המייצגים סוג מסוים של הסכמה גם אם לא קולקטיבית.