סיכום מאמר: מנחם לורברבוים \ "יסודותיה של הפוליטיקה"

מנחם לורברבוים, "יסודותיה של הפוליטיקה", בתוך: פוליטיקה וגבולות ההלכה, ירושלים, 2005. עמ' 29-48.

לוברבוים מציג את תפיסתו הפוליטית של הרמב"ם כפי שהוא מנתח אותה. הא הודף צורות ניתוח אחרות שמנסות לעמעם את עמדתו הפוליטית המובהקת של הרמב"ם.

בכמה משפטים – טענתו העיקרית של לורברבוים הינה כי הרמב"ם רואה במדינה ובפוליטיקה דבר טבעי. הוא מדגיש את השלטון והסמכות כאמצעים להשגת תיקון הנפש. עם זאת, בעיניו "תיקון הגוף" הינו שלב הכרחי בדרך ל"תיקון הנפש", ולכן גם שליטים שאינם אידיאלים הינם בעלי לגיטימציה מסוימת (הם דואגים לתיקון הגוף).

ובהרחבה…

לפי לוברבוים הרמב"ם משלב בין חזון פוליטי ברוח אפלטון, ומדעיות פוליטית אריסטוטלית.

"הרמב"ם – מורה נבוכים": "כבר התבאר בתכלית הביאור, שהאדם מדיני בטבע, ושטבעו שיהיה מתקבץ". ציטוט זה מזכיר מאוד את גישתו של אריסטו.

לוברבוים מנסה לעמוד על הנמקות שונות ב"מורה נבוכים", אשר מסבירות מדוע האדם מדיני בטבע, ומדוע יש צורך במנהיג.

ראשית, ישנו צורך בהנהגה כי יחידים אינם יכולים לקיים את עצמם מבחינה חומרית. לפי לורברבוים הרכיב הרציונלי והשכלי משחקים תפקיד בצורך במדינה. הרמב"ם גורס כי כדי לקיים את עצמו נזקק האדם למלאכות שונות שתלויות באנשים רבים, ולכל אדם עיסוק שמייחד אותו. לטענתו, בשל התלות ההדדית הזו, ישנו צורך במי ש"ינהיגם ויקבצם". עם זאת, אצל הרמב"ם החברה המדינית אינה רק פתרון לכך שהאדם אינו מספיק כדי לקיים את עצמו.

שנית, ישנו צורך במנהיג שיגשר על הפערים באופיים של אנשים. הרמב"ם מתאר משל ובו יודעים שלמדינה יש מלך כאשר רואים אדם עני וחזק שאינו גוזל בכוח את רכושו של אחר שהינו חלש ועשיר. כלומר, הישגו של המלך הוא בכך שחוסר האיזון הפיזי בין אזרחי המדינה אינו מביא להתמוטטות הסדר החברתי. הרמב"ם מתאר את המתח הטבעי הקיים בין אנשים בשל אופיים השונה: "עד שאפשר שלא תמצא שני אנשים מסכימים במין ממיני המידות". הפוליטיקה נועדה לפתור במידה רבה את המתח הזה: "ומפני ש… טבעו צריך אל הקיבוץ צורך הכרחי – אי אפשר בשום פנים שישלים קיבוצו אלא במנהיג בהכרח". כלומר, האדם מטבעו נוטה להתקבץ. מנגד, הפערים האנושיים הם כה גדולים שנדרש מנהיג בכדי להסדיר את הקיבוץ האנושי. ההבדלים הגדולים באופיים של בני האדם הם מתח שמאיים על החיים החברתיים, ולכן נדרש מנהיג.

שלישית, טבעיות הפוליטיקה מתבטאת גם בצורך הבסיסי בסמכות פוליטית. הרמב"ם טוען כי ישנם אנשים שמטבעם בעלי צורך לשלוט (בעלי "כוח הנהגה"), ואחרים שהינם בעלי צורך טבעי להישלט. המדינה בעצם נועדה להביא לידי ביטוי את ההבדלים הללו בטבעם של אנשים.

חשוב לשים לב כי לפי הפרשנות של לורברבוים את הרמב"ם, אנשים אינם אנרכים מטבעם. הצורך במנהיג ובסמכות אינו בכדי לרסן את האדם הפראי, אלא, כפי שצוין לעיל, כדי להתגבר על ההבדלים שבין בני האדם כפרטים.

החוק והשליט לפי תפיסת הרמב"ם

הרמב"ם מניח שלשליט יש כוח, ושכוח זה הינו טבעי. בהקשר זה לורברבוים טוען כי הרמב"ם מזכיר את אפלטון – לפיו תבונת המנהיג עולה על תבונת החוק.

למרות זאת, לשם הסדרת החברה דרושים שני היבטים משלימים – תפקיד המחוקק ותפקיד המלך. בתיאורים מאוחרים של הרמב"ם הוא משייך את 2 הפונקציות הללו לשני אנשים שונים: הנביא אמון על החוק, ובידי המלך הכוח להוציא לפועל את דברי הנביא. הרמב"ם מדגיש את אלמנט "הכוח לחייב לעשות" המצוי בבסיס הפוליטיקה. הוא גם מציין כי השימוש בכוח יכול להיעשות בכפוף לחוק, או במנוגד לו.

הרמב"ם טוען כי לתורה (לחוק) יש גם תפקיד פוליטי: "כוונת כלל התורה שני דברים, והם תיקון הנפש ותיקון הגוף… אי אפשר להגיע כל אדם אל זה השיעור, אלא בקיבוץ המדיני".

הרמב"ם טוען שהתורה אינה טבעית, אך שיש לה "מבוא בעניין הטבעי". לורברבוים מנסה להסביר את המתח הזה. לטענתו התורה בעלת "מבוא בעניין הטבעי" כי היא מתייחסת לאופי הפוליטי של הקיום האנושי, היא חלה על בני אדם שזקוקים לשלטון פוליטי.

הרמב"ם מבחין בין "החוק המדיני" שתכליתו בהסדרת ענייני המדינה ובהסרת העוול, ו"החוק האלוהי" שתכליתו תיקון האמונה, ולא העניינים הגופניים. לפי הבחנה זו, מה שמבחין בין החוקים אינו מקור החוק, אלא תוכנו ותכליתו.

התורה אמנם בעלת "מבוא בתחום הטבעי", אך אינה מתמצה בו. חוק התורה (החוק האלוהי) מכוון לשלמות אנושית ומנסה לענות על צורך שאינו פוליטי, בשונה מחוקים אחרים.

לורברבוים מבקר חוקרים קודמים שהמעיטו באופי הפוליטי המובהק בדבריו של הרמב"ם (הוא מביא כדוגמה את ברמן וויילר). לורברבוים טוען כי הרמב"ם מדבר מפורשות על הצורך בשלטון, ועל השלטון ככזה שהופך את החברה ל"קיבוץ מדיני".

לפי לורברבוים הוגים רבים בימי הביניים היו בעלי הסתכלות א-פוליטית על החברה. הסתכלות זו מובנת לאור "רוח התקופה", שכן אז התקשו ההוגים להזדהות עם המדינה בה חיו, ומוקד חייהם היה בקהילה היהודית. לכן הפרשנות אצלם ל"מדיני" הייתה כולה בהיבט החברתי, ולא הפוליטי.

לורברבוים טוען כי בשונה מהוגים אחרים באותה העת, הרמב"ם מבחין בין ה"פוליטיקה" וה"חברה". מושג "הפוליטיקה" של הרמב"ם רחב וכוללני, בעוד שמושג "החברה" שלו מוגבל וצר יותר. אצל הרמב"ם האלמנט הפוליטי מובהק, ויש הדגשה של הצורך בממשל ושלטון.

לפי לורברבוים הצירוף של ההכרח הטבעי בשלטון, עם אילוצים פוליטיים שמניעים את החוק האלוהי ואת הנומוס, הופך גם שליטים לא אידיאלים לבעלי לגיטימציה טבעית. הוא מתנגד לפרשנויות לפיהן הרמב"ם מקדש רק מדינה "אידיאלית" שמכוונת להשגת השלמות האנושית.

הרמב"ם מבהיר שתיקון הנפש הוא ראשון במעלה, ושתיקון הגוף שני לו – אך גם מציין שאין יכולת להגיע לתיקון הנפש ללא תיקון הגוף. בכך הוא קובע שהפוליטיקה קודמת להשגת השלמות האנושית. הקדימות הזו, שנותן הרמב"ם לתיקון הגוף, מעצימה את כוחו של המלך במונרכיה.

לורברבוים מזהה 3 טיפוסי מדינה אצל הרמב"ם:

מדינה טבעית – מדינה האדישה לשלמות האנושית ונטולת חוק אלוהי. מתמקדת בשמירה על הסדר החברתי
מדינה נומאטית (נומוס) – מטרת חוקיה היא טיפוח יעדים לא שכליים, כמו אושר
מדינה אלוהית – חוקיה מכוונים לטיפוח השלמות השכלית

לורברבוים טוען כי שתי תצורות המדינה האחרונות, מהוות מעין הרחבה של "המדינה הטבעית" (או החברה). לכן הוא טוען כי בעיני הרמב"ם גם החברה, או המדינה הטבעית, אינה נעדרת לגיטימציה.

לסיכום

לפי לורברבוים דוגל הרמב"ם בחברה פוליטית, ככלי לתיקון הגוף בדרך לתיקון הנפש. אך, הקיבוץ המדיני אינו רק אמצעי, אלא גם טבעי במהותו. ישנה חשיבות רבה למלך ולסמכות שבידו. בשונה מהגישה ה"אפלטונית" – אין שלילה של מדינות לא אידיאליות, גם להן יש לגיטימציה בעיני הרמב"ם.