סיכום מאמר: רציפות ותמורות בהגות המדינית היהודית – יחיא וזיסר
אליעזר דון יחיא וברוך זיסר, "רציפות ותמורות בהגות המדינית היהודית", בתוך: דניאל אלעזר (עורך), עם ועדה, ירושלים, 1991. עמ' 100-134.
המאמר רציפות ותמורות בהגות המדינית היהודית של יחיא וזיסר מתייחס למסורת של המחשבה המדינית היהודית (להלן ממ"י) ולמאפיינים, האסטרטגיות והאופציות שיש לקחת בחשבון בהתמודדות עם חקר דיסציפלינה זו. ראשית הכותבים מעלים את השאלה מהם סימני היכר של דיסציפלינה זו, מהם מקורותיה, מאפייניה וגבולותיה.
מגדירים 4 אלטרנטיבות/טיפולוגיות בדיון על קביעת סימני ההיכר לזיהוי מחשבה מדינית:
- האלטרנטיבה המינימליסטית– זיהוי המחשבה המדינית היהודית עם רעיונות מדיניים שנהגו ע"י יהודים. קבלת אלטרנטיבה זו ממסמסת את האפשרות להסתכל על המחשבה המדינית היהודית כמסורת כלשהי או למצוא איזה רצף קוהרנטי ובסיס משותף לכל ההוגים.
- האלטרנטיבה של "מילון פוליטי יהודי"- כאן כבר אפשר לדבר על רציפות מסוימת. מדובר במאגר של מונחים, ציטטות ומטבעי לשון בהם נעזרים הוגים להצדקת דעותיהם המדיניות. קבלת גישה זו היא כמעין "מחשבה לאחר מעשה", שהרי היא תלויה במקורות ומושגים שנקבעו מראש (חלקם תוצרת חוץ, מבית מדרשם של אפלטון ואחרים) ואין לה ערך רב כשלעצמה. אמנם הזיקה לאותה מערכת מושגית ולמערכות התייחסות מלמדת על מידה של שיתוף בין הוגי ההמחשבה המדינית היהודית, עדיין אין בה בכדי להעיד על קיומה של מסורת אינטלקטואלית מובחנת בתוכן ובסגנון.
- המחשבה המדינית היהודית כמערכת יציבה ומובחנת בעלת רציפות והמשכיות ומסגרות משותפות לדיון וויכוח– ענפי ההמחשבה המדינית היהודית צומחים מאותו גזע, ולכן למשל, לא ניתן להבין את ההגות המדינית יהודית בימי הביניים מבלי לחזור להגות המשנה והתלמוד. הזיקה כאן היא בהכרח למע' מושגית ורעיונית פנימית (ולא חיצונית כמו בגישה השנייה) ומקורות אלו יש בהן בכדי להגדיר את מרחב האלטרנטיבות שמתוכן בוררים את נושאי הדיון של המחשבה המדינית היהודית. (בשיעור דודי התייחס לטיפולוגיה זו ככזו שיש לה קשר למסורת ולקשרים היסטוריים ותרבותיים)
- גישה מקסימליסטית– שלוש הגישות השונות יוצאות מתוך הנחה של פלורליזם בהמחשבה המדינית היהודית. הגישה האחרונה יוצאת מתוך הנחה כי העמדות השונות מבטאות לא רק המשכיות רעיונית, כי אם מידה רבה של הסכמיות בסוגיות הדיון העיקריות. האחדות והרציפות הרעיונות מקורן למשל בהתגלות האלוקית ובמחויבות לאלוהים ולמקומו בעולם. (זו גם גישתו של ליאו שטראוס).
*כמובן שארבע גישות אלו הן בגדר 'טיפוסים אידיאליים' ובמציאות ניתן למצוא הרבה יותר 'עמדות כלאיים'. אך בגדול, ההבחנה היא בין צמד הגישות הראשונות לצמד הגישות השניות- האחרונות מעודדות יותר מהראשונות לימוד שיטתי ומדויק של מקורות הקשורים להמחשבה המדינית היהודית ולימוד האחדות והרציפות של דיסציפלינה זו.
המקורות: כיצד נזהה ונגדיר את מקורותיה של ההמחשבה המדינית היהודית?
- לפי הגישה הראשונה כל מה שנכתב ע"י יהודי נכנס לקאנון.
- לפי הגישה השנייה, הפחות כוללנית, מכלילה את אותה הגות הנזקקת לאוצר מושגים ומונחים שמקורם במסורת היהודית
- הגישה השלישית כוללת את אותם רעיונות מדיניים הקשורים בדרך זו או אחרת למסורת היהודית כפי שעוצבה לאחר בית שני.
- הרביעית תגביל את מקורותיה לאותה הגות שנקודת המוצא שלה היא ההכרה בסמכותה הבלתי מעורערת של ההלכה בתחום המדיני כבתחומי חיים אחרים.
*שתי הגישות הראשונות מניחות כי המקורות המסורתיים היהודיים הקדישו מעט מחשבה ודיון לעיסוק בענייני חברה ומדינה. טיעון זה אינו משכנע את הכותבים משני טעמים: ראשית, גם בהיעדר מדינה ריבונית ניתן לדון בשאלות הקשורות למדינה היהודית האידיאלית. שנית, משום שהקהילה היהודית ניהלה חיים מדיניים פוריים בגלות. לטענת הכותבים הסיבה שלא ניתן להתייחס ברצינות למסורת של מחשבה מדינית יהודית היא מהסיבה שכמעט ולא ניתן למצוא חיבור מקיף המוקדש לדיון מפורט ושיטתי בפילוסופיה המדינית (כדוגמת 'הפוליטאה' או 'לויתן'). רוב ההוגים היהודיים הדנים בצורה מעמיקה בתכנים אלו שוזרים אותם לרוב בהקשרים לא פוליטיים.
*קשיים שניצבים בפני חוקרי ההמחשבה המדינית היהודית המדעיים בהתמודדותם מול התיאוריה הפוליטית העולה בדיונים ופסקים הלכתיים:
1. הרעיונות פזורים במקורות רבים ומגוונים.
2. נסיון לדלות 'השקפת עולם תנ"כית' ביחס לסוגיות חברה ומדינה תיתקל בריבוי של פרשנויות מנוגדות לטקסטים התנ"כיים.
3. בנוסף, הוגים רבים נטו לאשש את השקפותיהם המדיניות דרך פרשנות המקרא ברוחם.
4. המקורות היהודיים דנו בסוגיות פוליטית אגב פניות של הקהילה היהודית בצורכי השעה- כלומר ההתייחסות תמיד הייתה קונקרטית ומעוגנת במציאות ההיסטורית (למשל התמודדות עם בעיות מול השלטון הנוכרי או בעיות בעיצוב הקהילה הספציפית במקום מסוים), זאת להבדיל מהוגים מערביים שדנו בפילוסופיה פוליטית בצורה מופשטת ונטולת קונטקסט.
הנושאים: ארבעה נושאים מרכזיים בה מרבה לעסוק המחשבה המדינית היהודית:
א.המדינה האידיאלית ב. היחס כלפי המדינה היהודית במציאות ג. היחס כלפי הממשל המדיני הזר
ד. העקרונות לארגונה והפעלתה של הקהילה היהודית האוטונומית
השניים הראשונים מרבים לעסוק בשאלות עיוניות הנוגעות למדינה האידיאלית. שני סוגי המקורות השניים מתייחסים יותר לשאלות אופרטיביות המעוגנות במציאות היומיומית.
א. המדינה האידיאלית– רעיונות (ספקולטיביים במהותם) שעסקו במדינה האידיאלית נשענו על המתח שבין מחד הרעיון המשיחי לבין קיום המצב הגלותי לאחר בית שני מאידך. המסורת של המחשבה המדינית היהודית אינה מרבה לעסוק באופי המשטר הראוי ובמבנים המוסדיים המארגנים את המדינה ולכן לא מספקת הכרעה ברורה בנושא זה. במקום זאת, יש דגש רב על דמותה של המנהיגות הפוליטית, המושלים וטיב היחסים שבין המנהיגים לאזרחי המדינה. לכן פחות יתעסקו בשאלה 'איך נבחר מנהיג' ויותר בשאלה 'כיצד נחייב אותו לעקרונות התורה והאל'.
ב. היחס כלפי הממשל הנוכרי- נושא בעל אופי אופרטיבי, נבחנו שאלות הסמכות והגבולות של השלטון, המחוייבות והציות לממשל הנוכרי והתוקף של חוקי השלטון. הכלל "דינא דמלכותא דינא" מחייב את הציות גם לשלטון שאינו יהודי, אך היו חילוקי דעות באשר לאופן שיש לפרש כלל זה וליישמו.
ג. דפוסי הארגון וההנהגה והיחסים הפנימיים בקהילה היהודית האוטונומית- אחת הסוגיות המרכזיות הייתה סמכות הרוב בקהילה. סוגיה נוספת הייתה מתן סיוע ושירותים לנזקקים ועוד.
ד. קיומה של המדינה היהודית העצמאית בתקופותיה ובצורותיה השונות- אחת הנושאים הסוערים ביותר קשור ליחס שבין דת ומדינה, למאבקים בין ההנהגה הדתית להנהגה הארצית-מדינית.
התכנים: באיזו מידה מתגלים רציפות, שיתוף וייחוד במסורת ההמחשבה המדינית היהודית:
סימן ההיכר המובהק ביותר של ההמחשבה המדינית היהודית היא כמובן, היותה טבועה בחותמה של הדת היהודית המסורתית. מקורם של החוקים וכללי ההתנהגות המדיניים בהתגלות אלוקית, אלמנט שהקנה להם בתפיסה היהודית תוקף מחייב מסורתי לאומי שאינו תלוי רציונאליות. ההתגלות היוותה מקור לעקרונות פוליטיים וגם לפרטי החוק והמשטר היהודי. התורה נתפסת כחוקה מדינית ולכן הדיון בפילוסופיה היהודית פוליטית יישא לעתים אופי לגאלי-משפטי.
תפיסת חוקי התורה כחוקים מוחלטים תרמה לכושרם לשמש מחסום כנגד כל סוג של שלטון מדיני. משום ש'החוק העליון' (החוקה) מקורו בהתגלות האלוהית, אין מקום כלל לחוק חילוני בעל תוקף ריבוני. בתפיסת היהדות ריבונו של עולם הוא המושל היחיד, הוא הריבון- ולא החברה או המדינה. יהא המשטר אשר יהא, משטר דמוקרטי או משטר מלוכני. יש כאן שלילה מוחלטת של הריבונות מהנתינים. ולכן חוקי המדינה כפופים לו באופן מוחלט. המרת אבסולוטיזם מדיני באבסולוטיזם חוקי-משפטי ההבחנות לגבי אופי המשטר, הערכים המרכזיים שלו ויתר חילוקי דעות ציבוריים- הם לגיטימיים ומגוונים, אך נמצאים בשוליים. שהרי שורש כולם במסגרת המחייבת ההלכתית.
רעיון הברית: לרעיון הברית אופי מדיני ודתי כאחד. הברית קובעת את המחויבות והזיקה ההדדית שבין האל לבין עם ישראל והיא המקור והבסיס לקיומו הלאומי-מדיני של העם. מאפייני הברית:
- טוטאלית- שותפות מקיפה וכוללת שאינה מוגבלת לתחום מסוים
- הסכמיות- מבוססת על הסכמה וקבלה מרצון
- אלמנטים של הדדיות, שיתוף פוליטי ושוויון
- הברית מקודשת ונצחית- לא ניתנת להפרה
רעיון הברית מילא תפקיד חשוב בהתהוותה של הקהילה היהודית ובעיצוב סדריה והלכותיה, מתוקף כוחם של ההסכמה הכללית והמפורשת. בניגוד לדעתו של דניאל אלעזר, הכותבים מתקשים לקבל את ההנחה כי ניתן לבסס את המסורת המדינית היהודית על עקרון אחד ויחיד- עקרון הברית. אלא אם כן מפרשים אותו בצורה מרחיבה וכוללנית.
לאומיות ואוניברסליזם:שתי אסכולות מרכזיות העומדות על המתח שבין לאומיות ואוניברסאליים:
- האסכולה ה"לאומית-פרטיקולריסטית"- המדגישה את מעמדו המיוחד והנבדל של עם ישראל מכלל העמים.
- האסכולה ה"לאומית-אוניברסאליסטית"- שעם הכרתה בייחוד עם ישראל, מצביעה על המשותף שבינו לבין עמים אחרים ומדגישה ערכי מוסר כלל אנושיים לצידם של הערכים הלאומיים.
*ההבדל בין הגישות תלוי בין היתר בהשפעת תנאים היסטוריים וליחס בין עם ישראל ליתר העמים, אלא גם להבדלים בהשקפות בין הוגים- יש הוגים המבטאים ערך רב יותר לאינדיבידואל ואלו יהיו בעלי נטייה לאסכולה השנייה. יש הנותנים ערך ליישות הקולקטיבית האורגנית וייטו לאסכולה הראשונה.
לאום ומדינה: גם הגישה השנייה שהוזכרה לעיל, לא שוללת את הייחוד הלאומי היהודי ולזיקה והסולידאריות בין יחידים בישראל. יש אחדות בין הדת והלאום בתפיסות ההמחשבה המדינית היהודית מה שנותן תוקף דתי לאינטרס הלאומי , אך במקביל מכפיף את האינטרס הלאומי למרותם של הערכים הדתיים. עקרון 'מלכות שמיים' שהתקבל הלכה למעשה בתקופת השפוטים, שילב בין שאיפה לעצמאות לאומית עם התנגדות לכל צורה של שלטון ממוסד וריכוזי- גם אם הוא יהודי. מוסד 'מלכות שמיים' לא החזיק זמן רב ועלתה ההכרה בצורך במשטר ארצי שימלא פונקציות של שמירת הבטחון והסדר החברתי. השאלה הייתה עד כמה זקוקה החברה היהודית לשלטון מדיני ריבוני משל עצמה.
עד עידן האמנציפציה: התפיסה השלטת הייתה של תפיסת היהדות כחטיבה דתית לאומית המובחנת ומלוכדת מכוחה של הנאמנות הכללית לתורה
תמורות בעקבות האמנספיציה: מתקופה זו החלה להתערער הסמכות המחייבת של ההלכה והזהות המוחלטת שבין דת ולאום. בין הגישות השונות שרווחו מאותה עת:
- גישה ההתבוללות- שוללת את היהדות על כל מרכיביה כדת. וודאי שגישה זו לא נכללת תחת מסורת ההמחשבה המדינית היהודית.
- תנועת הרפורמה- ערערו על המסכות המחייבת והתוקף המוחלט של ההלכה היהודית ותבעו להכניס שינויים ניכרים להתאמתה לרוח הזמן. ביקשו להשתלב לאומית-מדינית בקרב עמים אחרים ולהפקיע את המימד המדיני ביהדות. לכן הסכימו לוותר על ריבונות מדינית בא"י.
- ציונים- היו בעלי נטיות פרטיקולריסטיות בציונות והיו בעלי נטיות אוניברסאליות יותר.
*כל הגישות לעיל סירבו לראות בהלכה היהודית המסורתית את הסמכות המוחלטת לקביעת ערכים ואורחות חיי היחיד והציבור
4. היהדות האורתודוכסית- דבקו בהסכמיות המסורתית על בסיסה ותוכנה הדתי של הזהות הלאומית
היהודית. בתוכם ניתן למצוא את "העדה החרדית" ובמיוחד "נטורי קרתא" השוללים את הלאומיות הציונית. ויש כמובן את הציונות הדתית שמשלבת בין כל הגישות.
סיכום- שבירתה של ההסכמיות היהודית המסורתית לגבי סמכות ההלכה במישור הדתי והמדיני מעלה את השאלה בדבר רציפות קיומה של המחשבה המדינית היהודית. אין להסיק כי ההמחשבה המדינית היהודית לאחר האמנציפציה היא נטולת זיקה למסורת המדינית שקדמה לה. התפקיד שהמסורת היהודית ממלאת בתרבות הפוליטית של מדינת ישראל (כולל ערכיה וסמליה הקשורים קשר הדוק ליהדות כדת) מלמדים כי למרות התמורה הבולטת, מוסיפה מסורת ההמחשבה המדינית היהודית להשפיע על דפוסי החשיבה המדינית יהודית ובכך מוסיפים למסורת זו המשכיות ואחדות.
