סיכום מאמר: המסורת הפוליטית היהודית
מיכאל וולצר (ואחרים), המסורת הפוליטית היהודית, ירושלים, 2007. כרך א' עמ' טז'- כה' (מתוך ההקדמה לספר)
בקטע מופיעים שני מאמרים שונים. החלק הראשון מאת מיכאל סנדל, דן בבחירה החופשית של עם ישראל במעמד הר סיני (מתן עשרת הדיברות והתורה לעם ישראל כמתואר בספר שמות) והאם בכלל הייתה כזאת:
מחבר המאמר שואל מדוע היו צריכים ישראל להסכים לקבל את הברית בסיני? מדוע האל לא יכל פשוט להטיל זאת עליהם? מכיוון שכל בני האדם הם חופשיים, החובה לציית יכולה לבוא רק מתוך הסכמה לכך. (ע"פ האמנה החברתית של הובס)
ניתן להמשיך ולשאול האם בכלל היה לבני ישראל את החופש לקבל או לדחות את הברית? ואם כן האם עצם הסכמתם יצרה את החובה לציית או שמא הייתה רק בגדר הכרה בחובה קיימת?
בתלמוד מתקיים דיון בכך (בבלי, מסכת שבת, דף פ"ח עמ' א), ששואל האם הברית של סיני היא מחייבת אם האל כפה אותה על עם ישראל. ניתנת תשובה שהברית חודשה, בדורו של אחשורוש והפעם מרצון. נראה אם כן שיש הסכמה לכך שכניסה לברית מחייבת הסכמה.
ע"פ הספרי במדבר, שאלת ההסכמה כלל איננה רלוונטית מכיוון שהחובה לציית לאל נוצר לא כתוצאה מהברית אלא כתוצאה מיציאת מצרים שהייתה בגדר החלפת שעבוד אחד (פרעה) באחר (האל). מכאן שביציאת מצרים לא הייתה כלל יציאה לחרות, אלא מעבר מאדון אחד לאדון אחר.
במכילתא חודש, הברית ממלאת תפקיד של אישור והכרה בסמכות קיימת. כשהאל הוציא את ישראל ממצרים הוא הראה להם שהוא השליט שלהם ולכן הם מכירים בו ובריבונותו. ז"א שהאל הוא לא השליט הראוי משום שהעם מאמין בו, אלא הוא השליט הראוי ולכן מאמינים בו.
המהר"ל מפראג מעלה טיעון עם אופי מטאפיזי שהתורה איננה רק מערכת חוקים אלא היא חלק הכרחי באיזון קוסמי של מוסר בעולם ובלעדיה העולם יחרב. מכאן גם הכפייה על ישראל לקבל את הברית, שאם לא היו עושים כן, הם ואיתם כל העולם היה נחרב. מכאן שקבלת הברית איננה מותנית מבחירה מרצון אלא היא הכרחית.
בדומה לחוקי זכויות האדם, ההכרחיות וההצדקה המוסרית שלהם ברורים לכל, לכן גם מדינה שלא חתומה על שום אמנת זכויות האדם והאזרח לא יכולה לטעון שהיא מורשית לעבור עליהן. ואם ישנן מדינות כאלה ראוי לכפות עליהם בכח שיחתמו על אמנת לזכויות האדם.
החלק השני, של ברנרד מ' לוינסון, הוא על מהות הברית של מעמד הר סיני:
מתוך נקודת הנחה שהמקרא מספר סיפורים בשביל להעביר רעיונות פילוסופיים צריך לנתח את מעמד הר סיני ואת חשיבותו בהבנת הברית שבין העם והאל.
מעמד הר סיני משובץ במקרא ברגע של כינון לאומי ועל כן הוא חלק אינטגראלי ממנו. על פי המתואר בפסוקים, עם ישראל נהיה לחברה מדינית מרגע שכרת מרצונו החופשי, ברית עם האל וקיבל את מערכת החוקים שלו. ללא חוקים אלו אין לעם קיום חברתי ולכן גם לא לאומי. קיומו הלאומי של העם איננו מטרה מוחלטת בפני עצמה אלא היא מותנת בקיומה של החברה המדינית.
יוצא מכך שהקיום הלאומי של עם ישראל הוא איננו ייועד קוסמולוגי אלא הוא תוצאה של ההתגלגלות ההיסטוריה שאירעה עד לאותו הרגע והוא מותנה בציות לברית ולחוקים של האל. מערכות חוקים אחרות מאותה תקופה (חוקי חמורבי) הם נטולי יוזמה אנושית ולכן אינם מותנים בהסכמה. מקור הלגיטימיות שלהם נובע מתוך בחירה קוסמולוגית בשליט מסוים שיכפה על נתיניו את החוקים.
אבל אם הברית מחייבת את הקולקטיב של החברה המדינית שהיא מקימה, כיצד היא מחייבת את הפרט?
את התשובה לכך ניתן למצוא בעשרת הדיברות שהם היסוד של הברית של סיני. היות והם כתובים בלשון יחיד הם פונים לכל אינדוידואל ברמה אישית שהיא מעל להבדלי מעמד, מגדר או זמן. עשרת הדיברות יוצרים תבנית חברתית שבה חמש הדיברות הראשנות מתייחסות לאינדוידואל וליחסו אל האל, בעוד שהחמש האחרונות מתייחסות לקוד ההתנהגות של בן האדם לשאר חבריו בחברה המדינית. קיומו ה"עצמי" של האינדיוידואל מותנה בהכרה באל ובריבונותו וכן ביחסו של הפרט אל ה"אחר". הקיום הלאומי כאמור, תלוי ביחסו של פרט אל החברה.
אם כן, הבשורה המהפכנית של הטקסט היא שאין לעם ישראל לא גורל וגם לא מקרה, אלא המשך העתיד שלו מותנה בפעולה מוסרית.
ע"פ המחשב המדינית היהודית אם כן: אין חובות לאל ללא חובות לחברה. אין עצמי מלבד זה המועצב בתוך מערכת היחסים עם האל ועם שאר החברה. אין חברה מדינית ללא הברית.
לכן מערכת היחסים בין האל לעם תופר אם תהיה הכרעה מוחלטת לאיזה צד: אם תאמר שלאדם יש ייועד של פרה-דסטינציה והוא איננו יכול להשפיע על ההסיטוריה. וגם אם תאמר שהאדם הוא חופשי לחלוטין ללא כל מחויבות לאחר. הברית אם כן מספקת תבנית להדדיות להצבת ה"עצמי" ה"אחר" וה"קהילה".