-לא זרם מגובש, אלא אוסף של "מלמדים" בשכר.
-בסופיסטים ניכרת נטייה הרחק מחקר הטבע (על רקע המבוי הסתום של פרמנידס) ויותר בכיוון הומניסטי (על רקע אתונה הדמוקרטית) ובכך הניחו יסודות לתורות המוסר. חיבבו רטוריקה.
-ניתן לייחס להם את ראשית האפיסטימולוגיה בכך שהטילו ספק בהנחה שההכרה האנושית תקפה.
-לעומת חוקרי הטבע שחקרו מתוך סקרנות, הסופיסטים רואים בידיעה ככלי לקידום ותועלת, אמצעי ולא תכלית.
-פרמנידיס שלל את עולם ההיראות כעומד בסתירה לאמת של השכל. הסופיסטים קיבלו את אי-האמת של עולם ההיראות אך לא היה בכך מניעה בעבורם מלעסוק בו, למצוא את חוקיו, ולעשותו קוהרנטי. השאלה איננה מה אמיתי, אלא מה עובד (ומועיל) בפועל.
-פיסיס מול נומוס: ויכוח על סוגית המנהג כנגד הטבע, חוקי האדם מול חוקי הטבע (פיסיס) והחוק הקבוע מול הנוהג (נומוס). שאלות של שפה (קרטילוס: האם השפה טבעית או שרירותית?). אצל 'אנטיגונה' של סופוקלס: החוק האלוהי (הטבעי) של לקבור את המת מול אינטרס המדינה וחוק המלך (קריאון: לא לקבור).
-גלאוקון: הנטייה הטבעית היא לרצות לעשות עוול (מוסרי) אך לא לרצות שאחרים יעשו כן. לפיכך נמצא פתרון הביניים בין הרצוי והבלתי-רצוי, הוא החוק החברתי שמונע ממך לעשות כרצונך, אך גם מונע מאחרים לעשות את מה שאינך רוצה שיעשו.
פרותגורס: רלטיביזם של האמת – "האדם הוא מידת כל הדברים". אין אובייקט מעבר להופעתו (סוג של פנומנולוג, או מקדים את קאנט).
-הסדר החברתי מצריך שני דברים: רגשות צדק ובושה. הצדק הוא הכרה בכך כי ישנה דרך נכונה לחלוקת הזכויות והרכוש בחברה, הבושה (מתוקף היות האדם יצור חברתי) היא המניעה לציות לכללים.
-ראיה להבחנת הטבע-חוק. לאדם טבע אחד, אך לכל עיר חוקים משלה.
-אין צורך לציית לחוקי הטבע, הם כפויים עלינו. אך את חוק האדם (המדינה) צריך לחוקק ולאכוף ולהעניש על הפרתו.
גורגיאס: בעיקר רטוריקן. מין ניהליזם בעקבות פרמנידס, מוכיח כי למעשה לא ניתן לדעת דבר על המציאות ונותר לנו רק הדיבור, לא ככלי "אמיתי" אלא כטכניקה שיש לטפחה ללא קשר לתוקפה במציאות. (ראה: הדיאלוג האפלטוני גורגיאס)
פרודיקוס: הבחנה בין שימוש במילים (אין נרדפות מוחלטת) ושימת לב לסמנטיקה (סוקראטס כנראה הושפעה ממנו בלהט שלו אחר הגדרה). ראה באלים המצאה חברתית תועלתנית.
תוקידידיס:
-מתאר את מלחמת פילופוניס: ספרטה ובעלות בריתה כנגד אתונה על רקע התחזקות אתונה.
-תוקידידיס מתאר את המחלוקות סביב שאלות השלטון (ברקע למלחמת הפלופונוס) כמוליכות לעמימות טרמינולוגית דיאלקטית (התמהמהות נחשבת לפחדנות וכו'). הוא מייחס את כל הרעות לתאוות השלטון כאשר בשם טובת הכלל אנשים מבקשים לעצמם כוח. המלחמה גרמה להשחתת המידות ולאובדן ההבחנה בין טוב ורע (מתבטא באובדן משמעותן של מילים).
-הסופיסטים למעשה פורחים בעידן העמימות של השפה בשל יכולתם במילים להוכיח דבר והיפוכו. על רקע זה צומח סוקראטס ונטייתו להגדרה והבהרת המושגים שבהם הוא משתמש (בעיקר בהקשר המידות המוסריות כמו אומץ וכו').
-היצר האנושי פרוע ואכזר מיסודו, ואילו החוק החברתי נועד לרסנו לטובת החברה כולה. (צלם אנוש= חוק אנושי, ולא טבע אנושי). החוקים הם מוסכמה חברתית ואינם מייצגים טבע אימננטי, לפיכך הם גמישים ואפשר להפוך אותם לפי הרצון (או הכוח).
-בדו-שיח המילי מציג תוקידידיס דיאלוג בין האתונאים והמיליים שעומד על עקרונות סופיסטיים: המוסר והצדק אינם תקפים למול חוקי הטבע – האתונאים חזקים ויכולים לכבוש את מלוס, ולא ירתעו מכך רק בשל שיקולים של חוק מלאכותי (כבוד, מוסר וכו').
תראסימאכוס:
– הצדק הוא מלאכותי ורלטביסטי – כלומר עומד ביחס למי ששולט (הוא החזק) שפועל לטובת עצמו, "הצדק הוא תועלת החזק" שמתייחס לנתיניו כמו רועה לצאנו, כלומר דואג להם לטובת עצמו. מי שמציית למוסר נפגע, ומי שיכול לעבור על החוק מבלי להיתפס ועושה זאת, מרוויח. (סוקראטס מנסה, דרך הגדרה, להוציא את הצדק והמוסר מהעמדה היחסית שלהם והפוך אותם למוחלטים ולא יחסיים).