תמורות בשיח הציוני לאחר מלחמת ששת הימים

תמורות בשיח הציוני לאחר מלחמת ששת הימים

ההגות הציונית לדורותיה

מה התרחש בשיח הציוני או בדיון הפוליטי בארץ מאז 1967 – כפרשת מים

  • הציונות דתית הפכה מיונית לניצית .
  • עד 1936 היה ברור מה המשימה של המנדטים: צרפת קידמה את סוריה ולבנון לעצמאות, אנגליה קידמה את עיראק לעצמאות וכו'. בארץ ישראל בריטניה קיבלה מנדט מורכב. כאשר אנגליה ניסתה להקים פרלמנט היא לא הצליחה כ"כ.
  • ב1936 ממשלת בריטניה מתחילה לחשוב ברצינות מה יהיה בארץ.
  • המרד הערבי הגדול: הערבים מבינים שהם צריכים לחשוש בגלל גלי העלייה.
  • ועדת פיל: מגיע למסקנה על הצעת החלוקה => זעזוע עמוק בתנועה הערבית ובתנועה ציונית.
  • 1938 החל ויכוח בציבור היהודי בארץ שנמשך במלחמת העולם השנייה. והתחדש אחרי 1947 בהצעת החלוקה.

–          הרוויזיוניסטים התנגדו לקבלת הצעת החלוקה.

–          הרוב הפוליטי קיבל את הצעת החלוקה (בלב כבד מאוד, ירושלים היא בינ"ל לדוג'). ב1947 היו חגיגות.

  • הנימוקים למען קבלת הצעת החלוקה היו שניים (כשבודקים את כל הנאומים והמאמרים עד 1947):

–          הנימוק האוניברסאליסטי: אנחנו קובעים את זכות ההגדרה העצמית לעצמינו. לי יש זכות לא לחיות תחת שלטון זר. עקרון זה הוא כללי, ומן הראוי שיהיה תקף לכל אוכלוסייה.

–          הנימוק הפרגמטי (ריאל-פוליטיקה): חייבים לקבל תמיכה בינ"ל להקמת המדינה היהודית. לא יעלה על הדעת שנקבל תמיכה בינ"ל כשאנחנו 600,000 הערבים פי כמה מאיתנו, כנראה שלא נקבל תמיכה בינ"ל למדינה יהודית על הכל. מסיבות פרגמטיות, פוליטיות, זו הדרך היחידה להקים מדינה יהודית => מוטב להקים מדינה יהודית בחלק מא"י מאשר לא להקים בכלל.

  • בצד הערבי התשובה הייתה לא מוחלטת: התחושה הייתה שמגיע להם הכל.
  • ב1947 ברור היה שאם הערבים היו מקבלים את זה, ב15 במאי, 1948 היו קמות שתי מדינות וכנראה המזרח התיכון היה נראה אחרת. לא היו מלחמות. ההחלטה הזו הביאה קטסטרופה על העם הפלסטיני.
  • כשוויצמן הופיע בפני ועדת פיל הוא אמר: בעיית ארץ ישראל, היא לא צדק מול עוול, אלא צדק מול צדק.
  • 1949 נקבעו הסכמי שביתת הנשק עם לבנון, סוריה, מצרים, ירדן => "במטרה להגיע לשלום צודק באיזור, מתוך תקווה שתוך שנה יהיה שלום". ההסכמים החזיקו מעמד עד 1967 (מלבד הפדאיון, ומבצע קדש).
  • עד מלחמת ששת הימים, לא הייתה שום תנועה פוליטית שדרשה לאחד את ירושלים, שדרשה לצאת למלחמה כדי לכבוש את כל ארץ ישראל. גם לא חירות של בגין. מעולם לא הייתה הצבעת אי אמון נגד הממשלה על סוגיית ארץ ישראל השלמה.
  • מ1949-1967 השיח על ארץ ישראל השלמה נהיה פחות חשוב. היה אקסטזה עצומה מהמדינה.
  • רב השיח הפוליטי עסק, בסדר היום הפוליטי בתוך החברה: עליית המונים, קליטה, פיתוח כלכלי. האוכלוסייה הוכפלה פי 4. בתנאים האלו לתנועת עבודה סוציאליסטית הייתה עדיפות כי היא דיברה על הצרכים של העולה החדש בצורה טובה מאוד (גם עם זה היה מושחת ובעייתי).
  • כשיש 200,000 עולים שגרים באוהלים ונמצאים בשלג, וצריך להביא את הצבא להוציא אותם, מי שהיה אומר "אבותינו נמצאים בחברון" "נחלת שבט בנימין" "ארץ אבות", זה היה לא רלוונטי.
  • 1967 שינתה את כל התסריט הזה.
  • מטרת מלחמת ששת הימים הייתה לפתוח את מייצרי אילת. לא כדי לאחד את ירושלים, לא להחזיר נחלת אבות, לא כדי להביא 300,000 יהודים שהיו בירדן ועברו לארץ חזרה.
  • ברגע שאתה לא צריך לצאת למלחמה כדי להציל את קדשי ישראל, אלא הם נמצאים אצלך והשאלה היא האם לותר עליה, המשוואה משתנה.
  • שורשיו של המהפך ב-1967 הוא לא בשיח, ולא בעניין העדתי, אלא בארץ ישראל.
  • אחרי 1967 כשחצי ממדינת ישראל עשתה פיקניקים ביהודה ושומרון, פתאום קוראים לה: "יהודה ושומרון" ולא "הגדה המערבית".
  • לפני 67, מדינת ישראל, נבנית לא בארץ ישראל.
  • חירות, הופכת להיות תוך שנייה שיא הרלוונטית, לעומת מפא"י שערכים לאומיים לא הכי בעניינה.
  • מלחמת ששת הימים הביאה את העולם הערבי להבין שאי אפשר להשמיד את מדינת ישראל במכה צבאית אחת.
  • 1967 המדינה הפכה לדבר במקום על נושאים חברתיים, על נושאיים מדיניים. השמאל והימין, נדדו מהתחום הסוציאלי, לתחום הלאומי.

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: