קלישר ואלקלאי: שני רבנים של המאה ה-19 (אחד מספרד ואחד מיהדות אשכנז) – שניהם חריגים
המשותף לשני הרבנים
- יהודיה חי אלקלאי
- צבי הירש קלישר
- מה ה"חריגה" של שניהם:
– הרבנות האורדוכסית מטפחת את אמונת ביאת המשיח, תוך המתנה פסיבית.
– מתוך קריאה חדשנית של מקורות קודש ומתוך השפעות של המאה ה-19 מהמקומות בהם גרו, מתחילים לשייך אלמנט אקטיבי לקראת ההגעה לארץ ישראל.
- ברקע: מאז שבתאי צבי שהיה נביא שקר, היה פחד רב להתחיל לצאת באמירות משמעותיות לגבי משיחיות.
- המתח בגישותיהם: מצד אחד לא רוצים לבגוד במסורת האורתודוכסית ולטעון טענות הסותרות את הניסיות של הגאולה, מצד שני יש להם כוונות אקטיביות ברורות.
- רבנים החרימו אותם בשל חריגותם זו: לא לגמרי אבל הם היו בקהילות שוליות יחסית.
- אצל אלקלאי הדברים קצת מוחבאים, אצל קלישר זה מאוד בולט.
- שני רבנים מסורתיים אלו, הם הדוגמאות הקלאסיות לרחשים ה"חריגים" דאז, שמתחילים להיות באוויר במאה ה-19.
יהודיה חי אלקלאי
- 1795-1878 נולד בסרייבו.
- בסוף חייו עלה לארץ ומת בירושלים (היו לא מעט כאלו, אך לא בזה מתאייפיינית הציונות).
- ספרו "מנחת יהודה":
- אם לא היינו יודעים את השנה שבא הוא נכתב, והיינו צריכים לנחש מתי הוא נכתב, ברור שמוכרח הוא היה להיכתב אחרי המהפכה הצרפתית וכתגובה לעליה הלאומית באירופה.
- אנקדוטה – אין פה "דחיקה של הקץ": אין ערעור על זה שהגאולה תהיה ניסית. אבל יש הצהרה ברורה של אקטיביות לקראת הגאולה.
האלמנטים המודרנים שהם השפעה חיצונית על "מנחת יהודה":
- שפה: הרגישות לצורך העז בשפה כמרכיב מכונן בעם ולא כשפת קודש עלתה אז לראשונה (מודעות שברור שהושפעה מתמורות של המאה ה-19).
– אלקלאי אומר: כאשר יבוא המלך המשיח וריבונו של עולם יביא אותנו לארץ הקודש, איך נדבר אחד עם השני?
– "מ70 עמים לאומה אחת"
– שכחת העברית היא סימן להתפרקות העם.
– ב-1840 הוא מציע ללמד את שפת העברית לבנים ולבנות. מדוע? "כדי שילמדו לדבר צחות" ולא כדי שידעו מצוות וכשפת קודש. בנות אז בכלל לא למדו הרבה עברית כשפת קודש, זה היה מאוד מודרני ללמד גם בנות עברית וכנראה, מיועד לצורך אחר: שכולם יבינו אחד את השני.
- · פירוש לסטרוקטורה המשיחית כאסיפה שתפקידה להכין את הקרקע לגאולה – (אחראית על חקלאות, קניית קרקעות ועוד):
– האמונה של שני המשיחים: "משיח בן יוסף" ו"משיח בן דוד" => משיח בן יוסף ילחם בעמים וינצח ואז ימות. משיח צבאי, פוליטי, גשמי. אחר כך יבוא "משיח בן דוד" => משיח רוחני אמיתי.
– אלקאלאי מעניק סטרוקטורה חדשה לסטרוקטורה של שני המשיחים: משיח בן-יוסף צריך להיות אסיפה של נכבדי היהודים "נדיבי ארץ" (מזכיר את רוטשילד, פולד ועוד עשירים ונדיבים, ולאו דווקא רבנים) שצריכים לעשות עשייה אקטיביות שיש לה תכלית של משיח בן-יוסף: קניית קרקעות, לימוד של חקלאות ליום בו נעלה ארצה ועוד.
– הקמת בתי ספר לחקלאות.
– "והם יחזירו עטרה ליושנה", "האסיפה היא משיח בן-יוסף". "ההתקבצות הזו של האסיפה היא תחילת מלכות בית דוד".
- תפיסה פוליטית פרגמטית שמנסה להציע יצירת תשתית מכינה (ולא מכוננת – הוא לא יוצא נגד האורתודוכסיה, אין הפסקת אמונה בניסיות האמונה) לגאולה.
- אלקלאי הולך על קו דק מאוד: בין המסגרת הרבנית המסורתית לחידוש.
קלישר:
- נולד בטורן/פרוזן בפולין. אז בפרוסיה. איזור גבול בין אוכלוסייה גרמנית לפולנית.
- 1795-1874
- גם הוא נזהר מאוד לא "למרוד" במסגרת הרבנית המסורתית.
- אין חלוקה על הניסיות של התהליך אבל יש הצהרה ברורה: "גאולת ישראל, אשר אנו מחכים לה, אל יחשוב הקורא כי פתאום ירד השם מתברך מהשמיים ארצה ויאמר צאו […], כי מעט מעט תבוא גאולת ישראל, לאט לאט תצמיח קרן ישועה".
- דימוי לשיבולים: "רק אחד אחד ילוקטו". הגאולה תהיה בסוף וצריך לאט לאט להכין אותה.
- מה צריך לעשות כדי להביא את הגאולה?
– התפללו.
– הקמת ארגון גג שכולם יעזרו בו לקראת הגאולה: ישלמו שכר ליהודים שעולים ארצה, ילמדו חקלאות, יתנו אדמות למי שרוצה לבוא ארצה.
– קניית קרקעות בארץ וחלוקתם לעולים.
– אקטיביות בולטת וישירה מאוד.
- ברקע (1859-1871): איחוד איטליה.
- השפעה של אומות אירופאיות וראייתם כדמות לחיקוי: "למה אנשי איטליה ימסרו נפשם עבור ארציהם, ואנחנו לא? […] מה עשו אנשי איטליה, עם פולין, הונגריה (מתכוון ל1848 אביב העמים – המרידות הלאומיות במזרח אירופה) […], ואנחנו בני ישראל […] ארץ שהיא תהילתנו ולא נשים פעמינו אליה? […] צריך להתבייש בפני אומות העולם (כי הם מוכנים להקריב ואנחנו לא)"
השפעות
- בחברה החילונים יותר (החברה אז עברה סקיורליזציה) פחות קראו אותם.
- בחברה המסורתית, היו להם קוראים, וגם בגלל זה הם לא קודמו כנראה. => בפועל הם ניצוצות לחריגות שהחלה צומחת ומדברת על אקטיביות בארץ ישראל בציבור האורתודוכסי.