מצוקות באוטופיה / דן הורוביץ משה ליסק
פרק רביעי – אידיאולוגיה ותרבות פוליטית
סוגיות אידיאולוגיות: דת, חברה ומדינה.
סוגיית יחסי דת-מדינה ודת-חברה קשורה קשר אמיץ בשסע דתיים חילונים. השסע הדתי חילוני הוא בעיקרו שסע אידיאולוגי-תרבותי. נקודת המחלוקת הראשונה בהקשר של מעמד הדת במדינת ישראל נסבה על שאלת היהדות -האם ניתן לנתק את הלאומיות היהודית מהדת היהודית?
ההיבט ההיסטורי של שאלה זו – בהיבט ההיסטורי שוררת הסכמה כי הזהות היהודית הוגדרה במונחים דתיים ופרישה מהדת פירושה פרישה מעם ישראל. אך המודרנה הביאה שתי אופציות חדשות. הראשונה, אימוץ לאומיות נפרדת מהזהות הדתית כמו שחברי תנועת ההשכלה בגרמניה קראו לעצמם גרמנים בני דת משה. מנגד ומתוך אכזבה מכישלון האמנציפציה התגבשה האופציה של גיבוש זהות לאומית יהודית שאינה קשורה לאמונה דתית וקיום מצוות. מנקודת המבט של הציונות החילונית שיבת ציון נועדה לאפשר הגדרה עצמית יהודית במקום ההגדרה הקהילתית דתית. ההיבט של אתאיזם יהודי (זהות יהודית ללא אמונה קיום מצוות) הניע את ההתנגדות של מרבית היהדות הדתית בגולה להופעת הציונות אם כי זו נומקה בנימוק הדתי של דחיקת הקץ. הציונות הדתית שנמצאה בין הפטיש לסדן פתרה זאת בייחוס משמעות דתית לשיבת ציון אשר השלימה את הזהות דת-לאום על ידי הקניית מאפיינים טריטוריאליים ומדיניים לזיווג זה. גם הציונות החילונית ראתה את הקשר דת-לאום ולא היתה מוכנה להעניק לגיטימציה להמרת הדת מבלי פרישה מהלאום (דבר שהתבטא בפסיקת בג"ץ נגד הכומר הקתולי ממוצא יהודי האב דניאל רופאייזן שביקש להירשם כיהודי מתוקף חוק השבות. בקשתו נדחתה). שאלת מיהו יהודי המשיכה להיות מעורפלת וגרמה למשברים פוליטיים רבים. ב- 1970 הוחלט לקבוע בחוק השבות שיהודי הוא מי שההלכה קבעה לגביו שהוא יהודי כלומר מי שנולד לאם יהודיה או שהתגייר ואינו בן דת אחרת. פיתרון זה יצר בעיות לגבי זכויותיהם של בני זוג וילדים. הפיתרון שנמצא השאיר את עמימות גבולות הקולקטיב. נותרה שאלה לגבי הסמכות לגייר בעיקר בקשר לפלורליזם של הזרמים היהודים בארה"ב. חוק השבות ומרשם האוכלוסין מכירים בפלורליזם בקרב יהדות ארה"ב ואינו תואם את עמדת האורתודוקסיה בארץ.
שאלת "מיהו יהודי?" התעוררה גם בהקשרים של זיקה ערכית למורשה הדתית היהודית באופן שבא לידי ביטוי בטקסים. לאחר קום המדינה התגבר השימוש בסמלים דתיים והתחזקה הנימה המסורתית בטקסים ציבוריים. גם תוכנית החינוך הכילה הכרה של לימודים יהודיים בתכנית הלימוד מתוך רצון לחבר את הנוער לשורשיו התרבותיים, לקרב בין התפוצה לארץ ובין חילוניים לדתיים. המבקרים מצד הזרמים הדתיים טענו שגישה זו הופכת את היהדות לתופעה אנתרופולוגית. המבקרים החילוניים טענו שטיפוח תודעה יהודית עלול ליצור זהות בין תרבות ישראל לדת ישראל. המבקרים טענו שלא כל המורשת היהודית צריכה להיכלל בתרבות הישראלית ולא כל התרבות היהודית בגולה היא יהודית ייחודית. הנטייה לזהות את היהדות עם דת ישראל הביא לקריאה לשחרר את בני הישיבות משירות בתואנה שהם משמרים מסורת לימוד חשובה.
השאלה באיזו ידה מסוגלת התרבות החילונית להתקיים בשלום לצד המסורת הדתית עמדה מראשית ימיה של הציונות. הרצון למנוע מלחמת תרבות היה נקודת המוצא הויתורים של הציבור החילוני לציבור הדתי והיא גם הניעה את המחוקק לכפות על הציבור החילוני את דיני האישות הדתיים. למרות הפשרות שנעשו לא ניתן לגשר על הבדלי התפיסה המהותיים בין השקפת העולם החילונית שפתוחה להשפעות חיצוניות לבין תפיסת העולם המסוגרת של הדת. באורח פרדוקסאלי דווקא ההתעוררות הדתית ביהדות בשנות השבעים עלתה בצמוד לעליית הפונדמנטליזם המוסלמי ועלייתן של כוחות פרוטסטנטיים בארה"ב.
התמורה האידיאולוגית בשאלת מעמדה של הדת השתקפה בשאלת הקשר בין דת ופוליטיקה. השינויים חלו בעיקר באגף הלאומי ציוני של המחנה הדתי. יריבי המפלגות הדתיות קראו לשינויים האלו פוליטיזציה של הדת. כלומר הניסיון להשתמש בפוליטיקה על מנת להבטיח את האוטונומיה התרבותית של הציבור הדתי כולו. לאחר מלחמת ששת הימים נוספה לתופעה זו רליגיוניזציה של הפוליטיקה. הדגש עבר להדגשת ההתייחסות הדתית לתכני המדיניות הלאומית. בתוך שנים אחדות התבצע מהפך פונדמנטליסטי בדרכה של הציונות הדתית שהיה גלום בה איום על כללי המשחק הפוליטי. איום זה נבע מעיקרון החדש, במקרה של הציונות הדתית, לקבל אישור הלכתי להחלטות פוליטיות. אישורים הלכתיים היו מקובלים אצל הזרמים החרדיים שהתעסקו בדרך כלל בהחלטות שנגעו למבנה החיים של הקהילה. כך הרליגיוניזציה של הפוליטיקה יחד עם התיאולוגיזציה של האידיאולוגיה מבקשה להפקיע מידי נבחרי הציבור את הסמכות האוטונומית לקבוע מדיניות על פי חוקי המשחק הקונסטיטוציוניים הדמוקרטיים של מדינת ישראל. ההכרה בקושי של האדם הדתי לא להעדיף את חוקי ההלכה על חוקי המדינה הביאה להסדר מעמדם החוקי של הלכות דתיות כמו בנושאי נישואין וגירושין. כתוצאה מכך נוצר מצב של אי הפרדה בין דת ומדינה למרות שאין ישראל מוגדרת כמדינה דתית.
תפיסת המדינה כבעלת משמעות דתית נתן לגיטימציה להפרת החוק בשם חוק עליון יותר. תופעה שהגיעה לשיאה בימי המחתרת היהודית. דווקא ההכרה במדינה כבעלת משמעות דתית הביא לשלילת סמכותה העליונה. העמדה הפונדמנטליסטית הזאת היא צדו השני של הגישה החרדית האנטי ציונית שאינה מכירה במדינה כלל. המחלוקת בין שני הצדדים היא האם מדינת ישראל קמה בסייעתא דשמיא או לא.
קולטקטיביזם מול אינדיבידואליזם
הלאומיות היהודית כסוגיה אידיאולוגית
הסדר החברתי כסוגיה אידיאולוגית