הזר של קאמי
האבסורד הוא משהו שמרסו בתחילת הסיפור כבר חי אותו. זה לא "התפאורה מתמוטטת" פתאום. מרסו חי את האבסורד מפתיחת הסיפור.
השרירות המלאה: חוסר החוקיות היא החוקיות היחידה.
שני חלקים ברורים של הסיפור: מרסו ללא רפלקסיות ומרסו עם.
החלק הראשון:
מרסו הפרה-רפלקטיבי: בחלק הראשון מרסו הוא טיפוס "אמפירי". פחות עוסק ברגשות ויותר בפיסי. אירועים ולא רפלקסיות על אירועים.
יום: "כל פעם שאני מסתכל לתוך עצמי, אינני רואה עצמי להסתכל לתוכו" – כאן קיים אני, אבל יש אקראיות וחוסר אחדות בתודעה.
הירי בערבי:
מרסו לא משקר: תוכו כברו (מוחצן) עד אבסורדום. הוא לא אומר משהו שאינו, והוא לא מבטא יותר ממה שאדם מרגיש. כל מה שאני חושב ומרגיש – אני אומר. לא רק כנות רגילה – גם כל מה שהוא אומר הוא חושב.
הוא לא בכה בלוויה.
הוא מדליק סיגריה בלוויה.
בהתנהגותו הכנה הטוטאלית, הוא מסווה את אתוס ההגינות של החברה: השופט, עורך הדין, הכהן וכד'. הוא היחיד הכנה ואותו מנדים (בעיקר בגלל זה, ולא בגלל שרצח את הערבי) מהחברה.
האותנטיות של מרסו: מרסו הוא מה שהינו.
החלק השני:
מרסו של החלק הראשון הוא חי באבסורד כי הוא מתאר אירועים, אבל הוא לא האדם האבסורדי. החלק הראשון נטול רפלקסיה לחלוטין.
החלק השני, בהיותו רפלקטיבי יותר, מצליח להכניס לדמות את המאורעות הקורים בספר.
מרסו נשפט על רצח, אבל גזר דינו: מוצא להורג בגלל שהוא חותר תחת אושיות החברה
החברה מאשימה את מרסו בדבר אחר בכלל.
דמות העורך דין כמייצגת האבסורד: למרות שהוא סולד ממנו הוא עושה הכל כדי להגן על מרסו.
השופט-חוקר מכריח את מרסו להודות שהוא מאמין באלוהים. הוא לא מצליח.
הפשע האמיתי של מרסו נחשף: הוא חותר תחת אושיות החברה.
אותנטיות ואושר.
המיצוי של החיים אחרי המשפט: מרסו רוצה לאחז בחיים ומייחס להם חשיבות.
אין אלוהים -> אין חטא. דוסטייבסקי שאל: אם אין אלוהים הכל מותר? מרסו אומר: לא. בני האדם כאן.
סוף הספר: התפרצות על הכומר. מרסו פולט את משתנת האבסורד של עצמו => שיא הרפלקציה. מרסו מעביר את תחושת האבסורד (של החלק הראשון של הזר) להבהרה של האבסורד. הוא מסביר במילים את כל מה שקורה לו.
טענת קאמי בהרהורים על הגליוטינה: אם אלוהים מת, אסור להרוג גם (להיות תפקיד אלוהים).
סיכום כללי:
החלק הראשון: תחושת האבסורד. התמוטטות התאורה: אתוס הבורגנות, החברה והכנות.
החלק השני: מודע לתחושת האבסורד. עושה רפלקציה לתחושותיו. עובר עד שהוא מגיע לאדם אוטנטי השלם עם אופן חייו.
האבסורד זה לא האותנטיות. האותנטיות זה התמודדות עם האבסורד. האדם האוטנטי של קאמי זה האדם האבסורדי => אדם שלוקח על עצמו את האבסורד ומנסה למצות את החיים בצורה אופטימאלית (כי אין עולם הבא).
האם הדרך אל האותנטיות חייבת להיות דרך פשע? האם הכל מותר?
לא כי זה לא הרצח הוא מה שהופך את מרסו לגיבור, אלא הדרך בא הוא לוקח אחראיות מלאה על הרצח, הדרך שהוא לא נסוג מעקרונות היסוד שהובילו את חייו. הדרך היא מה שקובעת את אותנטיותו, ולא הרצח.
הזר הוא הגיבור הגדול של האימננטיות (לכן כינויו של כ"זר" הוא אירוני) – האמונה באיזמים, בדקארט, באידיאולוגיות, באלוהים – הם כולם בריחה מהאבסורד.
השתיקה של העולם למאוויינו, היא העמדה היחידה האוטנתית. עלינו לנטול את כל האחראיות על חיינו, תשוקותינו, על אף הכאב, על אף הנוסטלגיות והפנטזיות הלא מתממשות, לגיטימי מאוד הוא רצוננו באושר – אין שום סיבה שלא נגיע אליו.
בשורת אופטימיות טהורה, בתהומות האבסורדיות והרע.
קרקגור: פתרון האבסורד – בחירה במוחלט המצווה על הכל, מתוך בחירה מוחלטת (עם זה לייבוביץ הסכים).
קאמי: בחירה אישית באושר. הוא הדייר האמיתי של העולם. האחרים הם זרים (למרות שהוא נתפס כזר).