ביקורת פרשני המאה ה-18 על אפלטון

הביקורת של פרשני המאה ה-18 על אפלטון, או יותר נכון ההצדקה של הציור במסגרת הגישה שלו, מנצלת במובן מסוים את הפרצה שהותיר אפלטון כאשר לא היה מסוגל להסתייג באופן מלא מהאמנות וההוקעה החמורה ביותר שיכל להעמיד כנגדה גרסה, פחות או יותר, כי האמנות היא רוע שיכול להיות נסבל במדינה האידיאית בהקשר מסוים ותחת מגבלות מסוימות.

מראשיתה מכילה תפיסתו של אפלטון סתירה מסוימת כאשר הוא קובע שלאמנות לא יכול להיות ערך חינוכי והיא אינה מקנה ידיעה אך בה בעת מזהיר מפני ההשפעות הרעות שעשויות להיות לה בכישלון שלה לתפוס את האמת (כיצד היא יכולה לחנך באופן שלילי אם כלל אינה יכולה לחנך?). פתרונם של פרשני המאה ה-18 הוא למעשה יישוב הסתירה הזו המתבצע דרך הבחנה בין סוגי ציור, שבמובלע גם מבחינה בין אמנות "גבוהה" ל"נמוכה".

אחד מטענותיו של אפלטון כנגד הציור היא שהוא מייצג אמת רק מדרגה שלישית (האמת היא האידיאה שלה ביטוי גשמי ואילו הציור הוא רק בבואה של הגשמי). במאה ה-18 לא שללו טענה זו אך הגבילו אותה ל"שימוש קלוקל"[1] (דהיינו, "אמנות נמוכה") בעוד ש"האמנות הגבוהה" עוסקת בייצוג של האידיאי ולא המוחשי. הייצוג של אמנות בה נעשה שימוש "נכון" אינו מימטי במלואו, אינו "אחד לאחד" המותיר רק מושא חומרי, תחת זו הוא עיסוק כמו סלקטיבי המסוגל לברור מתוך החומרי את המהותי והאידאי וכך לחנך בני-אדם. במילים אחרות, הציור יכול להיות בבואה המשתמשת בביטוי המוחשי בכדי לשקף דרכו ומתוכו את האידיאה. פרשני המאה ה-18 מפיגים את חששותיו של אפלטון הנוגעים לכך שהמושא החומרי פונה ליסודות השפלים באדם – הרגשות – בכך שלא בחומרי כי אם באידיאי עניינה והישג ידה של האמנות ה"גבוהה" וזה הרי פונה לכישורים האינטלקטואליים.

אפלטון טוען, למשל, כי הצרה באמנות היא שהאמנות מציגה אמת מסולפת, שהשקר הוא זדוני ולפיכך משחית את נפש צרכני האמנות. פרשני המאה ה-18 מערערים את השלב הראשון של הטיעון וגורסים כי האמנות אינה בהכרח מציגה אמת שקרית, ולפיכך ודאי אינה זדונית ולא רק שאינה משחיתה, היא גם מרוממת ומחנכת.

את הביקורת של אפלטון על אי יכולתם של הבריות "לדעת מהו לאמיתו של דבר טיבו של המיוצג"[2] מפייסים במאה ה-18 בטענה שבני המעמדות העליונים, להבדיל מהנמוכים, כן מסוגלים לכך. התואר המתייחס לציור כאל "אמנות ליברלית"[3] יכול להיות למעשה שם מכובס המתייחס לאריסטוקרטיה שבעצם שמה מגלמת הבחנה בנוגע לערכם של בני-אדם בהתאם למעמדם החברתי (יוונית: אריסטוס=הטוב ביותר). במילים אחרות, אפלטון תולה את ההסתייגות שלו בבורות של בני האדם, הן היוצרים והן הצרכנים, לגבי הטוב, פרשני המאה ה-18 (האריסטוקרטים) אינם חולקים עליו וכך הפתרון שלהם פשוט למדי ומסתכם בטענה: "אבל אנו והאנשים שמציירים בעבורנו איננו בורים". אפלטון טוען כי מעטים מסוגלים לדעת את מהותו האמיתית של הטוב ובמאה ה-18 משיבים לו: "האריסטוקרטיה היא בין המעטים הללו".

הפרצה שהותיר אפלטון בגישתו מתגלמת בטענה כי לציור מובן שלילי מכיוון שהוא עוסק במוחשי והחומרי, מכאן שאם נראה, כפי שטוענים פרשני המאה ה-18, שהציור למעשה מייצג את המהותי והאידיאי נוכל להסיק כי הציור הוא דבר שבכוחו כן להקנות ידיעה נכונה, ולפיכך יש לו ערך ככלי חינוכי.

טענה נוספת, חלשה למדי, מציינת את הידע וההשכלה הדרושים לציור ציור היסטורי ומקשרת בין ציור למוצא אצילי מכוונת ככל הנראה כמענה להערותיו של אפלטון הנוגעות יותר לאמנות השירה (אם כי הן ניתנות להמרה לציור), והן שמדקלמי השירה אינם באמת מחזיקים בידיעה אמיתית לגבי מה שאודותיו הם מדברים.

לדעתי, עם הקושי "לבלוע" את ההתנשאות הטמונה בהבחנה בין אמנות "גבוהה" ו"נמוכה", אפשר לקבל את הטענה שלמעשה מהווה קריטריון הערכה כי אמנות יכולה או שלא יכולה לייצג מהותיות ואידיאה הנבדלות מייצוג חומרי. הבעיה המתעוררת היא כיצד נוכל לחרוץ דין ולקבוע האם ציור, מכל מעמד או מוצא שהוא, אכן מייצג "אידיאה" או רק מושא חומרי. כאן אנו מגיעים למוקש בגישתו של אפלטון עליו לא הצליחו פרשני המאה ה-18 לספק מענה הולם והוא טענת אפלטון שהאמת המוסרית דומה לאמת המתמטית בכך שקיומה נפרד מן הביטויים של דברים מוסריים. לאור טענה זו אין די בלטעון כי יש בכוחו של הציור לייצג לא את הביטוי כי אם את המהותי, יש צורך להראות כיצד זה יכול להיעשות, מה שפרשני המאה ה-18 לא עשו למעט הטענה חסרת הנימוק שהציור כן יכול לייצג מהות ואידיאה.

הכיוון ממנו תקפו פרשני המאה ה-18 את גישתו של אפלטון נדמה כנכון ומתבקש אך מוביל למבוי סתום כאשר מתבקשים, למשל, לשרטט קריטריונים להבחנה בין אמנות המייצגת את המהותי וכזו החוטאת לו. גם הטענה כי בני-אדם מסוימים כן כשירים להכרה של הטוב והמוסרי וכך גם יכולים לצרוך אמנות ללא חשש זקוקה למכשיר לזיהוי כשירות זו ומעבר לכך, לזיהוי הטוב והמוסרי הכל-כך חמקמק.

הטיעונים בדבר הידע הקשור בציור היסטורי ומעמדו האציל של הציור הם, כאמור, חלשים למדי מהסיבה שאצילות היא מדד שאין בכוחו להעיד על ערכו של משהו ומכיוון שמעבר לגישתו של אפלטון לגבי מומחיות (אמן אינו יכול להיות גם היסטוריון, ולהיפך) עדיין לא נפתרת בעיית יכולתו של הציור לייצג את האמת האידיאית ולפיכך לספק ידיעה.

כיווני ביקורת מוצלחים יותר הם אלו המנתקים את המוסר מהאידאיות המופשטת האפלטונית שלו וקושרים אותו בניסיון ובגשמיות. אם נטען כי בעוד שמשולש שווה-צלעות הוא מושג שאינו תלוי בקיומו של משולש כזה במציאות הרי שבחירה מוסרית מושרשת במהותה ביום-יום ובניסיון המזמן צורך בבחירה מוסרית נוכל "להוריד" את המוסר ממעמדו המופשט והמעורפל לכדי מעמד אונטולוגי קונקרטי יותר שיוכל גם להתבטא בציור.


[1] , John Barrell (1986) כמצוטט ב: אוסוולד הנפלינג, אסתטיקה:מבוא פילוסופי, האוניברסיטה הפתוחה (1992), עמ' 291.

[2] אפלטון, פוליטיאה, 595ב, ליבס 537. כמצוטט ב: אוסוולד הנפלינג, אסתטיקה:מבוא פילוסופי, האוניברסיטה הפתוחה (1992), עמ' 36.

[3] John Barrell (1986), כמצוטט ב: אוסוולד הנפלינג, אסתטיקה:מבוא פילוסופי, האוניברסיטה הפתוחה (1992), עמ' 291.

עוד דברים מעניינים: