הפילוסופיה של עמנואל קאנט -סיכום
תולדות הפילוסופיה החדשה – סיכומים
קאנט קרוב במידה מסויימת לאמפריציזם, בכך שהוא מייחס חשיבות עליונה לנסיון. אבל אם באמת הנסיון הוא אילוץ על כל מה שאנחנו יכולים להכיר, אנחנו צריכים להתייחס לדבריו של יום לפיו אין לנו שום ידיעה ודאית פרט לסברות ואומדנים, והמחיר הוא בסופו של דבר ספקנות לגבי הכל. הפתרון של קאנט מכונה "המהפכה הקופרניקאית".
מתוך ההקדמה למהדורה השניה של 'ביקורת התבונה הטהורה' (ע' 16) : "עד עתה מקובל היה שכל הכרותינו חייבות לכוון עצמם לפי המושאים אולם…. ניסויי שווא הבה אפוא ננסה …. להניח כי המושאים חייבים …. לפי הכרתנו …".
לכאורה הפילוסופיה, כפי שאנחנו לומדים אותה, אומרת שההכרה שלנו מכוונת למושא, לדבר שאותו אנחנו מכירים. כלומר, המושא הוא במרכז ואנחנו מנסים לתפוס אותו. אם הדבר כך, ויש קדימות של הדבר, לא יכולה להיות שום הכרה אפריורית אודות הדבר. אם הדבר קודם לנסיון, אזי אין אינטואיציה שכלית. ההכרה שלנו אם כך היא רק אפוסטפריורית (מתוך הנסיון) ולכן אין בה לא הכרחיות ולא כלליות. לכן יש צורך לעשות שינוי: הדבר צריך להיות מכוון לפי תנאי ההכרה שלנו ולא להיפך. אנחנו תופסים את הדברים בעולם באופן מסויים – האופן הזה הוא אילוץ על ההתנסות שלי. לפי קאנט הסיבתיות היא אילוץ להתנסות שלי – כך למשל אנחנו לא חושבים שדברים קורים סתם. אנחנו מקבלים את העקרון הזה רק בתחום בו אנחנו מתנסים, תחום של סיבתיות. כל התבניות של התפיסה הן סיבתיות – המערכת הזו היא אפריורית, שהדברים צריכים להיות כפופים לה על מנת להתנסות בהם. לא יכול להיות לי נסיון של דבר שאיננו תופס חלל וזמן. המסגרת הזו איננה מחולצת מהנסיון. מדובר במסגרת אפריורית שאנחנו מטילים על המציאות. זו מסגרת ברורה שבתוכה ניתן לדבר על הכרחיות.
המתודה של קאנט – הוא מתחיל מהנחות יסוד מסויימות שלנו, לגבי הכרת זמן וחלל וכו'. הוא מראה שנסיון שלנו הוא בעל תבנית מסויימת, ושואל מה הופך את הנסיון שלנו לכזה. שאלתו היא מהם התנאים ההכרחיים של הנסיון. מטרתו תהיה להגיד – יש מערכת מסויימת שיצרה את הנסיון שלנו, אבל מעבר לזה אנחנו לא יודעים. ההצדקה שלו, לדעתו היא לא אמפירית.
המשמעות של המהפכה הקופרניקאית של קאנט היא:
אחד הדברים שצריך לוותר עליהם, מעבר לויתור על שאלות כבדות אודות העולם (כמו האל, העולם הנצחי וכו'), הוא התקווה להכיר את הדברים כשלעצמם. לא נוכל להכיר את הדבר כשלעצמו אלא מתוך ה"משקפיים" שיש לנו. אנחנו לא יודעים האם האובייקט באמת כפוף לתנאים הללו.
נשאלת השאלה האם יש בכלל "דבר כשלעצמו"? השאלה שמטרידה את קאנט היא האם הדבר כפי שהוא לעצמו באמת קיים. קאנט חושב שצריך לקבל את ההנחה שיש דברים כשלעצמם. ההצדקה להנחה הזו לא ברורה לגמרי (בטח לא מתוך הנסיון). קאנט בעצם עובר על אחד הכללים שהוא קבע. קאנט חושב שבלי זה אין לנו אילוץ על המערכת והוא לא רוצה להוביל לאידיאליזם מוחלט לפיו אנחנו יוצרים את העולם. יש איחוד של 2 מרכיבים, המרכיב הפיזי של החושים ומרכיב אקטיבי יותר (הצורה של הדבר). פועל יוצא של המהפיכה הקופרניקאית הוא, אם כן, שאת הדבר עצמו אנחנו לא מכירים. אנחנו יכולים לחשוב עליו אבל אין לנו אפשרות להכיר אותו משום שהוא לא מתגלה לפנינו במלואו.
המערכת האפריורית שנותנת לנו מסגרת של נסיון אפשרי מחלוקת אצל קאנט ל-2 תת קבוצות: ההסתכלות והמושגים.
ההסתכלות קשורה לחלל וזמן.
המושגים הינם: סיבתיות, עצם, כמות, איכות, אפשרות, הכרחיות. אלו הם מושגים טהורים (קטגוריות).
יש לנו 2 אופנים –
החלל מתפקד כמו איזושהי צורה שאינה מבנה, אלא היא פסיבית – הדברים נקלטים בה. כשאני קולט דברים וחש בהם אני קולט אותם באופן מסויים, והוא החלל והזמן.
החלק השני קשור יותר לתבונה, לשכל האקטיבי. השכל האקטיבי יותר מושגים, כאשר יש להם מושגי יסוד של מושגי שכל טהורים. הקטגוריות הללו הם המאפיינים הבסיסיים ביותר של הדברים. הנסיון הוא גם מה שאני קולט ומעבד למושגים, מעבר להתסכלות הבסיסית. הנסיון שלנו הוא "עבה" – הוא כולל גם אלמנטים פסיביים וגם אקטיביים.
אחד החלקים המרכזיים בביקורת התבונה הטהורה של קאנט הוא תורת היסודות. תורת היסודות עצמה מתחלקת לאסתטיקה, לה קאנט קורא "אסתטיקה טרנסדנטאלית". משמעות המונח טרנסדנטאלי = מרכיבים טרנסדנטאליים הם התנאים ההכרחיים לאפשרות של הנסיון. באסתטיקה הטרנסדנטאלית עוסק קאנט בחלל ובזמן, ורואה אותם כתנאי ההסתכלות.
הלוגיקה הטרנסדנטאלית של קאנט מתחלקת אף היא: לאנליטיקה ודיאלקטיקה
האנליטיקה עוסקת גם במושגים הטהורים וגם באופן כללי במסגרת המושגית לוגית של הנסיון.
החלק של הדיאלקטיקה כולל את החלק הביקורתי של קאנט אודות התבונה הטהורה – קאנט מבקר את אפשרות הוכחת קיומו של האל, הכנסת נשמה ועצם, אינסופיות העולם וכו'.