אריסטו: השותפות המכוונת אל הטוב העליון
לפי אריסטו:
"ברור שאם כל השותפויות מכוונות לאיזה טוב, הרי השותפות שהיא עליונה על כולן ושהיא מקיפה את האחרות כולן, מכוונת, במידה יתרה , אל הטוב שהוא עליון על כל. שותפות זו היא הנקראת מדינה והשותפות המדינית"
יש ישום של התפיסה של אריסטו לחיפוש אחר תכלית. פוליס היא שיא השותפות בין בני האדם.
תחילת המדינה: הכרח זיווג בין הנקבה והזכר
"המתחיל מן ההתחלה ומסתכל בגברים כשהם גדלים, יראה כך את ענייני המדינה… באופן היותר בהיר…"
"מן ההכרח שיהיה קודם כל זיווג בין שאי אפשר להם לימצא זה בלי זה כזיווג הנקבה והזכר לשם ההולדה (ואין זה פרי הבחירה, שהרי טבעית השאיפה בבני האדם, כמו בשאר בעלי החיים והצמחים, להקים אחריהם את הדומה להם"
הרמה הבסיסית של אריסטו– טבע כהכרח, הצורך לגבר ולאישה הוא לא להנאה, אלא לריבוי הטבעי.
אפיוני הבית והכפר
"משני מיני השותפויות האלה יצא הבית בראשונה. … הרי השותפות שקיימת לפי הטבע לשפם סיפוק הצרכים של כל יום ויום, היא הבית"
"השותפות המורכבת מכמה בתים, היא הראשונה לשם צרכים שאינם יום יומיים היא הכפר. נראה ביותר שהכפר לפי טבעו מושבה שיצאה מהבית והורכבה מן מי שקוראים "יונקי אותו חלב", והם הבנים ובני בנים"
לפי אריסטו יש שיתוף ראשוני אישי לא פוליטי – הבית. המטרה הרחוקה ביותר של הבית היא סיפוק הצרכים של היום יום והכפר הרחב יותר, המבוסס על כמה בתים –יש כאן אפשרות לחלק את הדאגות מחוץ לשרידות הבסיסית – התמחויות. יש לפי אריסטו שיתוף שמאפשר ראייה של היום יום.
התייחסות אריסטו לסיפורים על האלים כיצירת בני אדם
"מעצם טעם זה שעומדים כל בני האדם, או שעמדו בזמן קדם, תחת שלטונו של מלך, אומרים אפילו על האלים שגם להם מלך, כי כמו שמדמים בני האדם לעצמם את תבניתם של האלים, כך מדמים הם גם את דרכי-חייהם"
אריסטו ראה את האלים כהמצאה של בני האדם. הוא לא מאמין באלים המסורתיים של אתונה. זו ראיה אנתרופוצנטרית (האדם במרכז) ואז באופן אנתרופולוגי הוא רואה שכל מה שנאמר על האלים הוא מעין השתקפות של מה שבני אדם מכירים והם עושים את האלים לגדולים יותר, חזקים יותר, עם יותר תשוקות ויותר כוח.
הדבר מתחבר להתייחסותו של אריסטו לאלים ב"אתיקה". לפי כך, בני האדם רואים באלוהים משהו מושלם – החיים העיוניים הם אלוהיים. הוא משתמש באלים כמשהו שמשקף דבר על מה שהוא רוצה לומר על האדם. הדבר החשוב ביותר לאדם הוא להיות אדם משכיל, והם דואגים לו בחזרה.
[גם בימי הביניים ההתייחסות לאל היא דומה לזו של אריסטו, האלים הם סטנדרט עליון לחיים עיוניים]