עצמאות של השופטים ודרך המינוי שלהם
אחד הדברים שרוצים בדמוקרטיות זה ששופטים יהיו נקיים מלחצים חיצוניים. לכן המינוי של השופטים הוא לכל החיים (או עד גיל מסוים) – קשה מאוד להדיח אותם. מנגד, יש לשופטים משכורת גבוהה. זה לא נובע רק מכך שלשופטים קבוצות לחץ ומעמד גבוה – רוצים שהם לא יהיו נתונים לפיתויים.
איך ממנים שופטים? בקצה אחד, יש הטוענים שהשופטים, בהיותם מקצוענים, מבינים בתפקידם, בעלי אתיקה, ראוי שהם אלו שצריכים למנות את עצמם. הבעיה – אין פיקוח – "אפקט דומה-לי". מהצד השני, יש אפשרות ששופטים יעמדו לבחירה – בדיוק כמו כל פוליטיקאי. בעיה – עלול לגרום לפוליטיזציה של בתי המשפט.
ברוב העולם, יש כל מיני וריאציות לקצוות הללו (על הסקלה) – הסנאט ממנה את השופטים… במקומות אחרים (איטליה, למשל), יש נטייה לתת לשופטים לבחור את עצמם. בישראל יש וועדה למינוי שופטים – פשרה בין ההשפעה הפוליטית להשפעה של השופטים – לדידו של רהט, זהו שילוב מנצח (הרכב של חמישה לא פוליטיאים – 2 מלשכת עורכי הדין, שלושה מבית המשפט העליון ועוד ארבעה פוליטיקאים – מתוכם שני שרים).
הדמוקרטים מעדיפים שיטת מינוי שנוטה לכיוון בחירות, ואילו הליברליים יבואו ממקום אחר – שהשופטים ימנו את עצמם – מגמה של איזונים ובלמים.
בתי משפט עצמאיים – אינדיקטור לעוצמתה של הדמוקרטיה. במדינות לא דמוקרטיות, בתי המשפט נתונים ללחצי השלטון וממלאים את הצווים של הרשויות המבצעות. מערכת המשפט תלויה בשלטון – שופט שמעיז לקבל החלטה, שלא מוצאת חן בעיני העריץ – מועף מתפקידו (במקרה הטוב). הרבה פעמים, בתי המשפט הללו פועלים תחת מצבי חירום – תחת צווים נשיאותיים מגבילים, אשר הם אמורים לפסוק בו בעבור האינטרסים של הרשות המבצעת.
על מנת שיהיו בתי משפט חזקים, צריך שתהיה תרבות פוליטית ומבנה מוסדי מוכר – אשר יתנו לבית המשפט את הלגיטימציה.
בדמוקרטיות החדשות אחד האתגרים הוא להקים בתי משפט חזקים. אחד הבעיות הוא שהאזרחים לא מאמינים בבתי המשפט – אי אפשר להכניס את השופטים הישנים – האזרחים לא מאמינים להם, ומנגד אם שמים שופטים חדשים – הרי שאין להם ניסיון. יש בעיה של התמודדות עם פשעי העבר ß במסגרת המעבר לדמוקרטיה, ניתנה לאנשי הצבא הנחייה לעזוב את המדינה, בתמורה לחנינה מלאה (וויתרו להם על כל הפשעים שהם ביצעו), שעוגנו בחוקי מעבר.
המשטר הדמוקרטי מתקשה להתעלם מההפרות הללו – אם מתעלמים מהם – אנטי ליברלי. מצד שני – יש חוקים, שהיו חלק מעסקת המעבר – דילמה. יש פה בעיה שאין לה פתרון ברור.
בעיה נוספת – המשטרים האוטריטרים היו בנויים על יחסי פטרון-קליינט – היו מבוססים של שחיתות. השלטון הדמוקרטי צריך להיות מבוסס על שלטון החוק ועל דפוסים של הגינות – וקשה מאוד לשבור את מה שהיה, שכן הרבה מאוד פעמים המפלגות החדשות בונות את כוחן על בסיס של הרשתות הקיימות (ששירתו את המשטר הקודם).
חוק מנהלי – עוסק בהסדרה של היחסים עם רשויות השלטון. במאה ה-20 – ככל שלמדינה יש יותר תפקידים, יש צורך במערכת עניפה יותר של כללים לפעולה של השלטון ולמדינה מול האזרח. יש מדינות שיש בהן מערכות משפט שלמות – מנהליות נפרדות. יש מדינות שבהן בתי משפט רגילים עוסקים בעניינים מנהליים. בישראל זה בין לבין..
חוק בין-לאומי – החוק הבין-לאומי הוא מערכת של כללים, אשר מדינות ושחקנים אחרים מתייחסים אליהם כמחייבים ביחסים ההדדיים שלהם. מדוע ההגדרה? משום שאין ריבון במערכת הבין-לאומית. כל מיני יישויות נפרדות צריכות להכיר בקיומו. מקורו הוא באמנות שנחתמו בין מדינות – עקרונות מקובלים… יש שימוש רב מאוד בחוק בין-לאומי בראש ובראשונה באינטרקציות כלכליות – בסחר הבין-לאומי.
אנו גם מכירים את השימוש בחוק הבין-לאומי בנושאים של איכות הסביבה ובנושאים של זכויות אדם. מדוע שמדינות יקיימו חוקים בין-לאומיים? משום שהן יחשבו שמשתלם להם לעשות כך. בסחר חשוב מאוד שיהיו כללים,בכדי למנוע חוסר וודאות. עם זאת, לא אחת יש מדינות שלא מוכנות להשתתף באמנות הללו. ברגע שיש מעמד חזק לחוק הבין לאומי, זה יכול לאפשר לאזרח או לקבוצה מסוימת לקדם את עניינם דרך גוף בין-לאומי כלשהו.
באירופה, למשל, יש גורמים במדינות האיחוד, אשר מנסות לפנות לרמה של האיחוד האירופי.
הערה: אין חסינות לטענה, ש"רק ביצעתי את הוראות השלטון"