בשנות ה-60 היה מקובל לחשוב שהדמוקרטיה היותר טובה היא הדמוקרטיה הדו-מפלגתית. עם זאת, במרוצת השנים החלו לשים לב, שיש קבוצה מאוד גדולה של דמוקרטיות יציבות ומצליחות, אשר פועלת בשיטה הרב-מפלגתית (הולנד, בלגיה, חלק מהסקנדינביות). הטענה שהתפתחה היא, שלמערכת הרב-מפלגתית, יש יתרונות משלה על פני מערכת דו-מפלגתית.
ובכל זאת, ניתן להגיד, שלא כל המערכות הרב-מפלגתיות אינן מוצלחות. דין שבדיה ונורבגיה איננו כדין ישראל… יש להבחין בין מערכת רב-מפלגתית מתונה לבין מערכת רב-מפלגתית מקוטבת.
במערכת רב-מפלגתית מתונה יש הרבה מפלגות, אשר מתרכזות סביב טווח אידיאולוגי קטן יחסית. במערכת מקוטבת, יש מרחק הרבה יותר גדול בין הקצבות, אשר יוצר חוסר-יציבות פוליטית. זהו ההבדל בין היישום של המערכת הזו באיטליה ובישראל לעומת הולנד או שבדיה, למשל. על כן, חשוב מאוד להבחין בין סוגים של מערכות רב-מפלגתיות.
יש פה גם שאלה של לגיטימציה. למערכת רב-מפלגתית יש יותר לגיטימציה לשלוט – יותר אנשים מיוצגים בה ונמנע מצב, שבו לא יהיה ייצוג בשלטון ל-40% בפרלמנט. עם זאת, במערכת דו-מפלגתית, השלטון יהיה הרבה יותר אפקטיבי ß ריכוז העוצמה הוא אפקטיבי יותר, תוך שמירה על חילופי שלטון.
הבעיה של המערכת המפלגתית הזו, היא שיש לה בעיה של לגיטימיות, ויש הטוענים שהיא לא כ"כ אפקטיבית מבחינה דמוקרטית, משום שהיא לא מייצגת את כל האזרחים (יש חלק גדול באופוזיציה וכן אחוזי ההצבעה הם נמוכים יותר במערכת הזו).
רהט מתייחס לישראל, וטוען שבאופן יחסי, לא ניתן לטעון שמדובר במערכת לא אפקטיבית. באופן אישי, ניכר כי הוא תומך נלהב של השיטה הרב-מפלגתית ß מצביע על כך שלמדינת ישראל יש הישגים רבים. מבחינתו, הרב-מפלגתיות היא מערכת אשר מבטיחה איזונים ובלמים. מדובר במערכת, אשר בה יש פיזור של עוצמה ß לאף אחד אין רוב מוחלט. בארה"ב לעומת ישראל, יש מערכת דו-מפלגתית, אבל יש שורה ארוכה של איזונים ובלמים אחרים.
הפתרון בישראל איננו מערכת דו-מפלגתית – יש יותר מידי חלקים באוכלוסייה אשר זקוקים לייצוג.
מצד אחד, למפלגות קטנות במרכז יש כוח לא פרופורציונלי ß יש להן כוח סחיטה אדיר. מצד שני, זה לא בהכרח פסול – זה ליגיטימי – החרדים לדוגמא, בסה"כ דאגו לאינטרסים של הציבור שלהם. רהט מציג את העובדה, שהרבה מאוד פעמים מפלגה סקטוריאלית הרבה יותר "זולה" מאשר מפלגה מרכזית ß באופן יחסי התביעות שלהן יותר צנועות.
