הרומן הפארודי \ ויקטור שקלובסקי

במאמרו "הרומן הפארודי" מנתח שקלובסקי את הרומן 'טריסטרם שנדי' לסטרן – ספר חריג ומוזר, בוודאי בתקופת כתיבתו, שהוא במידה רבה פרודיה על מוסכמות הספרות – ובוחר לכנות דווקא אותו כ"רומן הטיפוסי ביותר". טענה זו כמובן אומרת דרשני אך למעשה אין היא מפתיעה כאשר היא נבחנת מהנרטיב של הפורמליסטים הרוסים.

הפורמליסטים הרוסים התייחסו בראש ובראשונה למאפיינים צורניים ככלי לחקר והערכה של יצירות ספרות. כפי שמציג שקלובסקי, 'טריסטרם שנדי' הוא ספר המשופע במבנים יוצאי דופן, קפיצות בזמן, חזרות, עצירות, קיטועים, סטיות, מודעות עצמית או במילה אחת – "תחבולות". מאחר והשימוש באותן "תחבולות" הוגדר על ידי הפורמליסטים כמאפיין המהותי של הספרות, הרי שאין כל קושי להכתיר רומן העושה בהן שימוש ענף כ"טיפוסי ביותר".

בעבור שקלובסקי והפורמליסטים התחבולות אינן תכלית בפני עצמן אלא הן כלי בעבור יצירת אפקט ה"הזרה". דרך הפונקציה הייחודית לספרות שעושה שימוש במבנים לשוניים השמורים רק לה מושג תהליך בו המציאות הנתפסת ברגיל כסתמית ובאופן אוטומטי מוארת לפתע באור אחר, חדש ובלתי-מוכר. על אותה מציאות שבמקרה הספרותי מכנה שקולבסקי "סיפור המעשה"[1] מוחלים אמצעים צורניים ולשוניים והיא מעובדת לכדי "עלילה"3 שאינה שקולה ל"סיפור המעשה" כפי שהספרות אינה שקולה לחיי היומיום. "סיפור המעשה" והמציאות היומיומית וכן תפיסתנו הרגילה אותם מאופיינים בזמן המתקדם בצורה ליניארית רצופה, לא כך במקרה של ה"עלילה" והרומן דנן בהם הזמן שבור, מתפתל ונתון במראית עין של אי-סדר. לדעתו של שקלובסקי "אי סדר זה –מכוון, יש כאן פואטיקה מיוחדת. יש כאן חוקיות…"[2] וכוונתו בכך היא שדרכו הפתלתלה והמסובכת של הספר מיועדת לשרת תכלית והיא, בהפשטה, הסבת תשומת לב מיוחדת ואסתטית לתיאור אירועים שברגיל היו נתפסים כסתמיים וחסרי איכויות אסתטיות, תחבולות הקומפוזיציה הן אלו שמקנות לספר את יכולות ליצור "הזרה" ובהן טמונה ה"ספרותיות" שלו. הדרך בה נפרסת העלילה ב'טריסטרם שנדי' אינה עולה בקנה אחד עם הדרך בה נתפסים אירועים בחיי היומיום, אך שקלובסקי טוען כי אין זה גם צריך להיות כך, שכן ההנמקה לדרך הצגת הדברים ולתחבולות שוכנת בממד הפנים-ספרותי המובחן מאותם חיי יומיום.

במילים אחרות, "טריסטרם שנדי" זוכה לתואר "הרומן הטיפוסי ביותר" משום שהוא מקיים את תכליתה של הספרות בצורה המובהקת ביותר. ה"עיבוד עלילתי"[3] שעוברים חומרים הלקוחים מהמציאות המוכרת דרך צורות קומפוזיציוניות או "תחבולות" גורם להם להופיע בצורה חדשה, זרה ואמנותית. כך מתגלמת בטענתו הנדונה של שקלובסקי תפיסה מרכזית של הפורמליסטים הרוסים לפיה לספרות מעמד וחוקים אוטונומיים המתבטאים בשימוש הייחודי של הספרות במדיום הלשוני וכפי שטוען שקלובסקי בסיכום מאמרו: "'ייבגני אונייגין' איננו רומאן על הגיבור וטאטיאנה, אלא עיבוד עלילתי של סיפור מעשה זה, המבוצע באמצעות סטיות שוברות"[4]. "טריסטרם שנדי" הוא "הרומן הטיפוסי ביותר" לא על אף מוזרותו אלא בדיוק בגללה, בגלל גודש ועושר אותן "סטיות שוברות" שלוקחות סיפור מעשה שגור ורגיל בתפיסתנו ומעניקות לו "ספרותיות" וערך אסתטי. במילים אחרות, כאשר אנו מחפשים ערך מבחין שיבדיל את הספרות מכל תוצר אנושי או לשוני אחר, זוהי בדיוק המוזרות והחריגות שלה שמספקות לנו את התשובה, וכך לפי ההגיון הפורמליסטי ככל שספר חריג ומוזר יותר (כמו 'טריסטרם שנדי') כך הוא למעשה, אליבא דשקלובסקי, "טיפוסי" יותר (כל זאת כמובן במידה בה ה"מוזרות" תלויה בחוקיות אמנותית ומשרתת את תכליתה ואינה סתם מוזרות לשם מוזרות).

תורת הספרות והתרבות – סיכום


[1] שקלובסקי, הרומן הפארודי. 1925: 22. בתוך: הרציג, תורת הספרות והתרבות: מאמרי ביקורת, האוניברסיטה הפתוחה. 2004.

עוד דברים מעניינים: