יד ושם \ אהרון מגד – סיכום

הסיפור "יד ושם" של אהרון מגד מציג בעיה העוסקת בזיכרון השואה שעברה על עם ישראל כפי שהיא באה ליידי ביטוי בדור הראשון, השני והשלישי. המושג "יד ושם" מקושר לקורבנות השואה עקב המוזיאון העוסק בזכרה. לקורבנות רבים של השואה אין זרע ושמם עלול להישכח ולכן הדורות השני והשלישי מופקדים על זכירתם. בסיפור השם "יד ושם" מודגש על דרך האירוניה שכן הדור הצעיר מבקש לשכוח ולא לזכור "לא המשך, לא עדות, לא יד ולא שם, שום זכר".

הדמויות ביצירה "יד ושם"

סבא זיסקינד שהוא דור ראשון לשואה. הסב מתואר כבעל פנים שקטות, קולו רך ושקט "פרקי ידיו לבנים, דקים, ענוגים, כשל נערה וכמוהם הצוואר החשוף שעורו ממותח". סבא זיסקינד מאופיין אפיון ישיר ועקיף, שמו מעיד על שייכותו לדור האבות. לבושו הוא לבוש המתאים לקור האירופאי (גופיה צהובה) וניכר בלבושו פיזור הנפש כמו הבלגן בבית. בביתו של סבא זיסקינד עומד שעון שפסק מלכת.

רחל, ביתו של סבא זיסקינד דור שני לשואה. רחל מתוארת כעקשנית ובעלת גאווה עצמית. היא פוסחת בין הסעיפים ולפעמים דעתה נוטה לאביה ולפעמים לביתה.

רעיה ויהודה הם דור שלישי לשואה. רעיה, מבקרת את סבא ביקור של חובה ולא נהנת מהביקורים. יהודה מבקר את הסב יחד עם רעיה ונכיר שהביקורים מסבים לו סבל ושיעמום. בכל ביקור של הזוג הסבא מבקש מיהודה לקרוא את מגילת העיירה החרבה. הטרגדיה של הסב מעציבה את יהודה אך הוא אינו חש כל התחייבות כלפי דור השואה. אל מול יהודה עומד בנו של הסב אוסיפ שכאשר עלה לגדולות לא שכח את יהדותו. השם "רעיה" הוא מדרש שם "האישה של…" והוא מעיד על הליכתה העיוורת של רעיה אחרי יהודה. השם "יהודה" גם הוא מדרש שם אך הוא מדרש שם אירוני, יהודה אמור לאפיין את העם היהודי אך בסיפור אין הוא מייצג זאת. יהודה ורעיה הם חסרי פרצוף וכך גם הדור שלהם – סתם קבוצה של אנשים.

הקונפליקט

הקונפליקט בעלילה של "יד ושם" מתחיל כאשר מתברר שרעיה עומדת ללדת וכשנודע הדבר לסבא הוא מבקש לקרוא את הילוד על שם נכדו המנוח מנדלה. רעיה ויהודה מגיבים בסלידה להצעה זו בטוענה שהשם הוא גלותי ושהילד יהיה אומלל כל חיוו. אימה רעיה, רחל, קרועה בין שני העולמות. היא מתקוממת כנגד יחסה של הבת אל השם ומייחסת זו לקלות הדעת של הצעירים אך מאידך היא מבינה לליבם ואין היא רוצה שהילד יקרא בשם מנדלה. יש כאן את הקונפליקט המעסיק את דור הביניים: מצד אחד הם רוצים לזכור את העבר אך מצד שני הם חיים בהווה. רחל מנסה לפשר ומציעה שיקראו לרך הילוד מנחם. שם זה אינו מספק את רעיה ויהודה שטוענים כי השם מתאים לילד נמוך קומה, חלש ולא יפה.

הסיפור "יד ושם" מעלה את הבעיה של היהודי למול הישראלי: אנשי הדור הצעיר מבקשים לבעוט במסורת והמורשת. אל מול גישה זו עומד הבן אוסיפ, אוסיפ לא היה ציוני(ישראלי) אך לא שכח את יהדותו כשהגיע לגדולות. יהודה ביצירה מייצג את הדור השלישי ולכן מתפתח בינו לבין הסב עימות במהלך הסיפור, בשיאו של העימות הסב אומר "גומרים אתם את המלאכה שהחלו בה שונאי ישראל. הם העבירו מן העולם את הגופות ואתם את שמם וזכרם". כאשר בני הזוג מביאים את נכדם, אהוד, לביקור אצל הסבא הסב מתעלם מהנין. התעלמותו של הסב מנין מסמלת את הניתוק המוחלט הקיים בחברה בין הדור הרביעי לבין הדור הראשון. את הסיפור מסיימת "יתמותו" של אהוד כאשר רעיה מבינה שאין לבנה אבות(במובן הרוחני של המילה).

הסמלים בסיפור "יד ושם"

קיימים מספר סמלים בסיפור:

האורלוגין – השעון השבור בביתו של הסבא מסמל את הזמן ששבת מלכת. סבא זיסקינד חיי בעבר, הוא מתעקש לקרוא את מגילת חורבן העיירה ומתעקש לחוג את ימיי הולדתו של נכדו המנוח. הסב אינו מתאבל על מות חתנו כי ההווה אינו מדבר אליו הוא חיי בעבר. ביתו מייחסת זאת למחלת השכחה אך למרבה האירוניה דווקא הדור הצעיר הוא זה הלוקה בשכחה. רעיה רוצה לקנות לסבה שעון חדש (רוצה להחזיר אותו להווה) אך היא לא מבינה ששעון כזה לא יתקבל.

מעבר הסב לפרברים – מסמל את התרחקותו ואת יציאתו של הדור השלישי מחוץ לקונצנזוס הישראלי, הוא נדחק לשוליים.

ידיו של הסבא – בתחילת היצירה ידיו של הסבא מתוארות לבנות כידיים של נערה בבחרותה. לעומת זאת, בסוף היצירה נאמר "סבא זיסקינד הסתכל בשתי כפות ידיו החוורות והמגוידות המנוכות אין אונים על השולחן".  בשינוי מצב של הידיים יש רמיזה לביטוי "יד ושם". כשנתבשר לסבא על הריונה של רעיה הוא קיווה כי הוא יהיה מצבה(=יד) לנכדו המנוח ולכן ידיו היו רכות משמצבה זו חרבה, גם ידיו חרבו.

המפנים בסיפור "יד ושם"

שני מפנים עיקריים יש בסיפור:

1. כשנודע לסבא על מות בנו ונכדו בשואה הוא מתחיל לחיות בעבר – לחוג את יום הולדת נכדו המנוח. רחל מתרצת זאת במחלת השכחה אך האירוניה היא שרעיה ויהודה הם הלוקים במחלה.
2. כשנודע לסבא על נינו שנישא בבטנה של רעיה הוא מגיעה לביתה של רעיה ומתפעל מהבית. הסב מצפה שבהולדת הבן העבר יקום לתחייה.