הקבוצה הכנענית- בין ספרות ואידיאולוגיה – סיכום

יחידה 2 – האידיאולוגיה הכנענית

זהות

רטוש (ראשית הימים, 152): עברי ויהודי הם מנוגדים. עברי הוא בן ארץ העברים ואינו יכול להיות יהודי. (74:) הפתרון הוא "שחרור מעול ימי הביניים". (40:) ההטמעה יכולה להתקיים אצל הילדים בלבד, לא בדור המהגרים.

הזהות העברית נקבעת לפי הזיקה למרחב העברי. גם האדם וגם ה"גוף הלאומי" הם זהים עם "כברת ארץ עברית מסוימת, ורק אתה" (ראשית הימים, 74-75). זהות עברית כרוכה גם בזיקה לעבר הקיבוצי של המולדת העברית. מרכיב נוסף הוא השימוש בלשון העברית.

העברים הקדמונים, לפי חורון, היו כל העמים הקדומים ממצרים ועד נהר הפרת – עם אחד עם ניבים ויחידות מדיניות שונות אך בכל זאת בעל מכנה משותף, עם ישראל לא היה יישות מבודדת אלא מערכת בריתות צבאיות בתוך העולם השמי המערבי.

ההבדל בין עברים ליהודים: רטוש רצה "לגבש את ההכרה העברית" (34) שתהיה חופשייה מכפייה של הכרת הגלות – המפעל של רטוש הוא ביסודו אפיסטמולוגי. לפי רטוש, העברים הם אומה והיהודים הם עדה. העברים קשורים בזיקה לטריטוריה והיסטוריה, ואילו לעדת היהודים לא יכולה להיות זהות לאומית. ליהודים ולעברים גם אין אותה היסטוריה, האחת הרי בגולה והשנייה נעוצה באומה קדומה. רטוש מזהיר מפני השלטתה של הזהות היהודית בארץ שתחבל בהתפתחות הזהות העברית. הוא תובע הפרדה והבחנה ביו זהות יהודית ועברית.

למה לא עבריות? כי הגזירה של המילה היא כהנגדה מתוך מכנה משותף עם היהדות, ולטעמו של רטוש אין כל מכנה משותף עם היהדות. לפי קינן גם לא צבריות כי הצבר הוא בן כלאיים משום שמחד הוא בן האץ אך מאידך הוא מגשים של חזון גלותי. בערבים רואה רטוש כבנים פוטנציאליים של האומה העברית (ספר לימוד- 57), כך גם בני המיעוטים באזור. רטוש רואה ב"ערבאות" כעדה דתית ולא כלאום ולכן מבחינה זאת ארץ הפרת היא ריקה וחסרת תנועה לאומית אמיתית (לימוד-58).

מרחב

לטענת רטוש המרחב העברי הוא כל הסהר הפורה שכן לטענתו אלו הם תחומי הארץ בתקופה העברית הקלאסית ולפיכך הוא מתנגד חריף של ההסתפקות הציונית (ואף השאיפה הרוויזיוניסטית) במדינה עם גבולות מצומצמים (ל-60). רטוש מתנגד למושג "הסהר הפורה" בשל קישורו עם סמל האסלאם (ל-61).

זמן

רטוש טוען כי התקופה היהודית הקלאסית (תקופת השופטים) לא התאפיינה במונותיאיזם (שהוקנה לה מאוחר יותר) ולכן אין מקום לדבר על בית ראשון ושני משום שהעם לא היה מאוחד סביב בית המקדש בתקופה הקלאסית וי-ם הייתה רק הדרומית שבבירות העברים. התקופה הקלאסית לדעתו הסתיימה עם גלות בבל (ל63). רטוש מזהה תולדות עם וארץ כדבר שכרוך זה בזה, ואילו היהדות רואה בכך שני דברים נפרדים. לדעת רטוש המונותיאיזם והיהדות לא התגבשו במצרים אלא בבבל (ל64). בעתיד רואה רטוש 2 אופציות: או שיסולקו הציונות והיהדות, או שיתגבש בארץ מרכז נוסף של היהדות העולמית שלא יאפשר צמיחת מדינה עברית (ל65), המימוש של מי מהאופציות תלוי בנוער העברי שיבחר את עתידו ואת מנהיגיו (ל66).

לשון

לטעמו של רטוש העברית ממלאת תפקיד שונה בעבור יהודי הגולה והעברים בארץ (ל67). בעבור מי שגדל בארץ העברית היא "שפת הנפש" ואצל כל אדם אחר יש יחס של זרות כלפיה (מינוח סוציולינגוויסטי…).

הטענה הרחבה יותר של רטוש: לא ניתן להפריד בין עם, ארץ, לשון והכרה משום שאלו הם ארבעת צדדיה של מהות לאומית אחת (ל68)

יעדים ודרכי פעולה

במישור המדיני- כינון אומה עברית בכל מרחב ארץ הפרת.

במישור התרבותי- החייאת התרבות העברית באזור ושחרורה מהשפעות זרות.

המכשולים: א. ההוויה הציונית המבקשת להפוך להקים בארץ מרכז יהודי.

ב. הערבאות שאף היא יסוד זר שמבקש לסכל עצמאות עברית לאומית.

ג. הבריטים שמחזקים את הערבאות. (ל69)

הפתרונות: המרכיב המרכזי הוא עצמאות וחזקה על טריטוריה בכוח הזרוע ודרך "כיבוש", "מרד", מהפכה וכו' – שימוש בכוח צבאי להשגת מטרות לאומיות. היהדות היא בדיוק ההפך בפסיביות שלה ונטייתה שלא להלחם עד שאין ברירה יחד עם האמונה הדטרמיניסטית באל ובביאת המשיח והם מוכנים להלחם לרוב רק על חופש הדת שלהם (ל70). הציונות במובן זה היא במידה רבה המשכה של היהדות. (ל71). את מלאכת ההתמודדות עם ההוויה היהודית-ציונית מטיל רטוש על הנוער העברי ממנו הוא מצפה שיטפח את יסודותיו העבריים ויביאם לידי ביטוי ברבות הימים. כותבים אחרים זולת רטוש מעלים דרישות בנושאי חוק, כלכלה וחינוך כמו ביטול חוק השבות והתניית האזרחות בישיבה בארץ וידיעה מינימלית של עברית וכן הפרדה מוחלטת בין דת ומדינה. בכלכלה נדרשת שותפות של המגזר הערבי וטיפוח ענפי חקלאות מסורתיים, החינוך מתבקש לא לתת דגש על היסטוריה יהודית אלא עברית  (ל72).

את המלחמה בערבאות מבקש רטוש לנצח בעזרת המיעוטים השונים במרחב הפרת (כמו הדרוזים), כן קורא רטוש להדיר את רגליהם של הבריטים מהאזור שכן הוא, בין היתר, רואה בהם כאחראים לטיפוח הלאומיות הערבאית.

יחידה 3 – כנענות וספרות

ספרות יהודית: ספרות שנכתבת על ידי יהודים בשפות שונות: גרמנית, צרפתית וגם עברית.

ספרות עברית: ספרות בעברית שקשורה בארץ ישראל ומבטאת את הקשר למולדת.

רטוש מציין את הבעיה בלימוד שלום עליכם, למשל, והריחוק בין העיירה המזרח-אירופאית ונפשו של התלמיד העברי והוא טוען שבכדי שספרות עברית תתפתח יש לפנות לה מקום. ההכרעה אינה רק בין שתי ספרויות אלא בין מערכות ערכים שונות: יהודית ועברית(ל82).

פואטיקה כנענית

מרחב

לדעת רטוש הספרות היהודית היא חסרת עיגון בטריטוריה מסוימת ולפיכך רחבת אופקים, מה שמעניק ירושה בעייתית לספרות העברית שמוגבלת בהתייחסות שלה רק ליישוב היהודי ובכך מתנכרת לכל המרחב השמי (ל83). הביקורת של רטוש על אלתרמן היא העדר הכרות עם הנוף הקונקרטי ואופיו של הקיץ הישראלי והוא תובע הכרות ממשית ומעמיקה עם הנוף ותכונותיו (ל84). ביקורת נוספת על אלתרמן היא יחסה של הנערה לסביבתה, המתואר כיחס של התאקלמות, מכאן ניתן להסיק כי רטוש תובע יחס של הרמוניה בין האדם העברי למרחב שלו (ל85).

זמן

רטוש תובע מהספרות להתייחס לכל הזמנים בארץ העברים, גם אלו שבהם לא הייתה ליהדות קשר אליה. מאידך הוא משבח את ס.יזהר על שימוש בסמלים שקשורים בארץ ומתאימים לעולם המושגים של בניה ומקיימים קשר עם עברה (ל86). יצחק שחר לא רק דורש התייחסות לעבר אלא גם שחזור נאמן שלו (שהיהדות אינה מסוגלת לעשות משום שאין לה היסטוריה)

לשון

לשון עברית לפי רטוש היא תנאי הכרחי לספרות עברית, אך היא תנאי מספיק בלבד לספרות יהודית (שיכולה להיות גם בשפות אחרות)  (ל88). לטענת רטוש שפתו של אלתרמן היא ירושת אבותיו הגלותיים שאינה באמת "חיה". הוא תובע שימוש בלעדי בעברית ולא כשפה נוספת לשפות אחרות (כפי שהיה בגולה) ולהתנער מתכונותיה כלשון קודש בלבד (ל89)

זהות

הספרות העברית לפי רטוש צריכה לעסוק בעברי באשר הוא עברי ולא רק ביהודי. היהדות היא ספציפית מידי ואילו עבריות מאפשרת דמות אוניברסאלית. יצירה עברית יכולה לבוא רק מיוצר עברי שקשור בארץ והעברית היא "שפת נפשו" וכך גם קהל היעד שלו הוא העברים (ל90).

פעולה

ביקורת של רטוש על יזהר מתבטאת בכך שאמנם הגיבור הוא עברי וקשור לארץ וכן סולד מערכי הציונות, אך סלידה זו אינה מוליכה אותו לפעולה לשם שינוי אלא רק להתכנסות עצמית. לפיכך דורש רטוש מרידה בציונות בשם העבריות (ל91).

פואטיקה בשירות האידיאולוגיה

הנחה ראשונה: רטוש מקנה חשיבות לספונטניות של הכתיבה ומבקר את שלונסקי על ה"תכנון" שבשירים שלו. ביאליק מנסה דרך שיר אישי לבטא חוויה לאומית ובכך מכתים את הספונטניות שלו. לפיכך שיר אצל רטוש אינו עשייה מכוונת אלא חוויה ספונטנית ואוטומטית הנובעת מהשראה וריכוז כוחות פנימיים (ל94-95).

הנחה שנייה: רטוש מבחין בין שירה המבטאת חוויה אישית בלבד לבין שירה שדרך הסמלה מבטאת משמעויות כלליות שאותה הוא ככל הנראה מעדיף.(ל96) – בעיות חשובות- עמ' 97.

ספרות דור הפלמ"ח

מבנה תמטי:

מבנה תמטי= הנושאים המרכזיים ודרכי ארגונם

בספרות דור הפלמ"ח המבנה מתבסס על המתח בין הגשמה פרטית והשתלבות בחיי הכלל והצורך בהרמוניה בין שניהם (ומה עם מגד!?) והצורך בשילובם הנכון נוכח משבר כלשהו בהרמוניה.

מבנה אחר הוא המבנה ההרואי בו אין הגיבור מתאפיין בלבטים נפשיים

זמן ומרחב

זמן אקטואלי ומרחב מוכר, נוף "מבוית".

עיצוב הגיבור

גיבור מורם מעם במודעותו ומעלותיו, לעיתים נתפס כנציג הכלל.

העלילה

סיבתיות שקושרת בין תהליכים במציאות לאלו בנפשו של הגיבור. האירועים מתקשרים זה לזה ומבטאים אמונה במציאות קוהרנטית שפועלת לפי היגיון מסוים.

עמדות ומבעים

הגיבור, המספר והמחבר המובלע הם שווים בתפיסותיהם. נעשה שימוש במיקודו של הגיבור ובמבע משולב בכדי להביע את תמימות הדעים הזו וכן באמצעים כמו אפיון גיבור "מוצלח", הצגת חברה שמסיכמה עימו ותומכת בו ואף מעריצה אותו ולעיתים על ידי גיבורי משנה שמייצגים את הסטייה מהישר.

הלשון

לשון ספרותית מסוגננת וגבוהה ורק הדמויות משתמשות בלשון עממית. רוממות הלשון היא רוממות וקידוש המעשה החילוני המתואר: התיישבות, עבודה ומאבק.

השקפת עולם

הרמוניה בין הפרט והקולקטיב, התמודדות נכוחה עם בעיות ואמונה בכוחו של האדם לפעול ולהגשים את מטרותיו ולשנות את סביבתו, אמונה בערכים המוסכמים על הכל, שאפשר לפעול לאורם.

בתור

זמן ומרחב: מיקום אקטואלי – ליווי שיירה לירושלים.

נסיגה בכדי להסביר את הרקע ואת הלבטים – קישור סיבתי.

גיבור: "מוגבה" ונערץ – מפקד הכיתה. קשוח אך רגיש מבפנים. נקלע לקונפליקט בין רצון לחיות וחובה להיות מוכן למות. מתגלה כבעל אומץ ותושיה וזוכה להערכת הכלל ובכך הוא הופך להיות נציגו. מתוך הנהיליזם כביכול של השקפותיו מתגלה האפרמטיביות של הפעולה. מתוך משבר הוא מתגלה כמפקד האמיתי.

עלילה: שרשרת סיבתית המכוונת לגילוי גבורתו של הגיבור, נסיגות משמשות רק לביאור הרקע. העבר מכיל מעללי גבורה קודמים של הגיבור ובכך מנמק את העתיד. קווי ההתחבטות הנפשית של מוישה מקבילים לעלילה, המתח בין הפחד ותאוות החיים לבין האומץ והגבורה.

עמדות ומבעים: המחבר מצדד בגיבור דרך איפיון ישיר ומטונימי ודרך הצמדות לנקודת מבטו ומבע משולב המעניק קרדיביליות לדבריו של משה. המספר משחזר דברים מתוך תודעתו של מוישה בלשון גבוהה ובנימה המעודדת הזדהות עימם. נקודת המבט של האנטגוניסט (מתי) מודרת.

לשון: גבוהה, מסוגגנת, מטאפורית, שימוש בביטויי התקופה גם כלעג (כלפי מתי) וגם במקומם (בנוגע למוישה)

מבנה תמטי: שילוב של המבנה ההרואי (בסצנת האקשן) עם המבנה התמטי האופייני של יחסי פרט-כלל. אין פתרון למתח בין השאיפות האישיות והחובה של מוישה והפתרון נמצא בהתמודדות בגבורה עם החובה, הגיבור מתעלה על מכשולים פנימיים וחיצוניים.

חרבת חזעה

מרחב: נוף ערבי-כפרי יפה, אותנטי ושלו, עתיק יומין שתושביו משתלבים בו באופן טבעי, אלוזיות מקראיות המכוונות גם לנוף וגם לערבים, גורלם של הטבע והנוף נקשר עם גורל הערבים המגורשים (השדות לא יקצרו וכו') – תיאור הנוף מעצים את סבלם של המגורשים. קשר בלתי אמצעי קדום בין הכפרי והנוף, אך גם יש הסתייגות מאלמנטים מסוימים של כיעור בכפר. מנגד מוצב המשלט המסואב ומודגשת האדישות, האלימות והניצול של החיילים כלפי הנוף (רואים אותו רק מבחינת התועלת שאפשר להפיק ממנו). מעברים מהירים בתיאור שמשמשים להנגדה. חשיבות הנוף מתבטאת במקום הרב שהוא מקבל. הסיטואציה היא קונקרטית (כמו בסיפורי הפלמ"ח) אך היחסים בין החיילים והנוף הם של אדישות או ניצול.

העלילה: אין סיבתיות. דיאלקטיקה בין המהלך שבטבע להתנהלות החיילים (הדילמה בפתיחה – בוחר בשתי האופציות). גם המבצע עצמו, ללא ה"הפרעות" של הטבע, מתואר באפיזודות. הדיאלקטיקה משמשת לניגודיות שמעמידה את מעשי החיילים המנותקים מהנוף באור רע.

מסלול נוסף של המהלך הנפשי של המספר שגם הוא מטלטל בין ניגודים- הסתייגות והזדהות, דילמה שהוא לא מכריע בה (ולכן זוכה לביקורת של הסיפור). אין זיקת גומלין בין ההתרחשות לתודעה, אלא רק התרחשות שמשפיעה על התודעה ללא הכיוון השני, הגיבור אינו משנה את המציאות.

דמויות: כמו הפלמח"ניק גם הגיבור של יזהר חצוי בין ערכיו האישיים לערכי הקבוצה, אלא שאצל יזהר לא ניתן להגיע להרמוניה בניהם. הוא גם אינו שותף להשקפתה של הקבוצה.

דמויות משנה: הצגה מלעיגה ואירונית שמציגה אטימות ואכזריות, שפה ומודעות נמוכה. זאת מול החולשה והאומללות של הערבים המתרפסים יחד עם הקונוטציות התנ"כיות שלהם (ירמיהו ולפיכך גלות בבל), הפיכת היוצרות והצגת הערבים כיהודים ה"אמיתיים". הערבים הם ילידי הארץ האמיתיים והיהודים הם ההורסים והמגרשים.

לשון: לשון גבוהה (ברוח התקופה) והזדקקות לתנ"ך (פחות ברוח התקופה). הלשון הגבוהה משמשת כדי לרומם את הטבע והכפריים אך משמשת באירוניה כלפי החיילים, שהרבה פעמים מופיעים עם עברית קלוקלת.

עמדות ומבעים: פער רציני בין המחבר והמספר: המחבר מסתייג מפעולות החיילים, המספר מהסס. ערכי היצירה למעשה מועמדים לדיון ואין עליהם הסכמה גורפת של כל הרמות הסיפוריות. מבע ישיר משמש כדי להתרחק מהדמויות, מבע משולב משמש כדי להציגן באורח אירוני ולהעביר ביקורת. כמו כן ישנה היצמדות לנקודת המבט של המגורשים כדי ליצור עימם הזדהות. גם המספר מדבר בשני קולות של "אני" ו"אנחנו".

מבנה תמטי: גם כאן התמה של יחד מול קבוצה אלא שאצל יזהר לא ניתן לפייס את המתח הזה.

ההקבלה בין החמור והסוס. מי שמתאכזר אל החמור סופו שהסוס יברח ממנו ויחשוף אותו כנלעג.

הבוקר החדש\יריב עיטם

עולם יהודי ביורוקרטי של משרדים אצל היהודים מול סדר חברתי מסורתי אצל הערבים.

כאמל מותח את הביקורת של המחבר על גבריאל שמצטייר כיוצא ידי חובתו ואינו נלחם בגבורה על מה שנכון וראוי ומכובד. מעשי הישראלים מושווים לגרמנים.

זמן ומרחב: העולם היהודי של משרדים ושל זמנים מדויקים ושל ניתוק מהזמן שקדם לו (פעם עבדו במחצבות, פעם היו בשבי יחד). לעומת הערבי הכפרי הקשור לטבע, "חסר דפנות" ומקיים רציפות מזמנים קדומים. הזדהות עם המגורשים וחיוב בלתי מסויג (לא כמו אצל יזהר) של הערבים.

דמויות: הגיבור הוא כביכול פלמ"חי בכך שהוא נאבק למען מטרה אך הוא בודד וניגף כנגד הסדר הקיים והאטימות (שזוכה לביקורת) של הצד היהודי. הוא גם מתפוגג ויש ספק הן ביכולתו והן ברצונו הכנה להשיג את מטרתו. כנגדו מוצגים ישראליים טכנוקרטיים ואטומים. הערבים, כמו אצל יזהר, מוצגים כמחוברים לטבע ועם רמיזות מקראיות. בין אמיר ויזהר: הקצנה ושקיפות הן של הערבים והן של היהודים אצל אמיר מול אמביוולנטיות אצל יזהר.

עלילה: יש מבנה סיבתי של הסבר פעולותיו של מיכאל (העזרה שקיבל מאבו-חוסיין) העובר ממשרד למשרד. אך כמו אצל יזהר יש כאן מעבר מעולם לעולם ודרך דמויות שונות בכדי לצייר ניגודים ולהביע ביקורת. הסיבתיות גם נקטעת בכך שלמעשיו של גבריאל אין כל השפעה.

לשון: גם כאן לשון גבוהה, שלעיתים משמשת לאירוניה, בצד ניסיון לניסוחים אותנטיים. שימוש בלשון מקראית לתיאור העולם הערבי.

עמדות ומבעים: מספר כל-יודע שתומך בגיבור (אולי תומך בכוונתו אך לא בכנות מעשיו) אך מדגיש את חוסר האונים שלו. גם כאן יש גינוי של הגירוש אם כי בוטה יותר מזה של יזהר.

מבנה תמטי: תנודה בין שני עולמות: עברי-שורשי-טבעי-המשכי מול יהודי-סגור-מנותק מהעבר-אכזרי.

כנעניות: תקיפה של הממסד בשם מציאות מקומית שורשית. ביקורת "פמפלטית" לא מוסווית.

רומנטיקה כושית\ יעקב אשמן

סטירה ופרודיה: שימוש מופרז ומגחיך בסלנג, ביטויים ואלוזיות להווי הפלמ"ח. "כושי"=פלמ"חניק. עושה ריאליזציה של מיתוסים וסמלים ומרוקן אותם מתוכן. ניסיון מזויף, מאולץ וריקני להחיות את התקופה שחלפה.

הזיכרונות אינם פרטיים אלא קולקטיביים, ויתור על עצמיותו של הפרט לטובת השתייכות. אך מתחת לעליצות מוטי בודד ושוש ריקנית. תרבות המשנה של הפלמ"ח שהודרה מהספרות הקנונית מקבלת את קדמת הבמה. אין ביטוי ישיר לאידיאולוגיה הכנענית אלא רק ניגוח של המיינסטרים.

הנוטר הממושקף עם הקרבינה\עמוס קינן

נימות ניהיליסטיות המתרחקות לגמרי מספרות הפלמ"ח.

מתח בין פעולה ודיבור – מה שחשוב הוא המעשים והם זוכים לדיווח מדויק, כל הקשקושים מסביב הם מיותרים, לא חשובים ורק מפריעים. הביורוקרטיה פוגעת במעשים. השיחה לא ראויה לדיווח בעוד שהפעולות הטכניות מפורטות בדיוק (50 מטרים, כפתור מכנסיים). יש מעט הרואיזם בדמויות אך אין כמעט חדירה לתודעה שלהן משום שהיא כמעט ואינה קיימת כי הם "לא חושבים". מאידך יש משהו בדמויות יוחנן ויואב שמציג אותן כאוטומטיות וריקות.

אין סיבתיות כעקרון מארגן (במידת מה: הרי הגשם הרטיב את המוקש ולכן הם יורדים לכביש וכו') משום שאין שום הקשר ושום זיהוי של הפעולה. אין חדירה לתודעה ולכן אין זיקת גומלין בינה ובין הפעולה. הזמן והמרחב מבודדים ואינם מהווים רצף עם עבר ויש להם רק מעט עתיד.

עמדות: כביכול יחס של הערצה כלפי הגיבורים אלא שהוא מטושטש קצת בגלל הגחכה שלהם. יצחק קלישאתי ופרודי.

השבח לאלוהים\איתן נותב

התרסה כנגד "חרבת חזעה".

ותהי לחידה\ בנימין תמוז

מי היה קונפוציוס

קונפוציוס: הנער היתום שהפך להיות הוגה הדעות שעיצב את פניה של סין עד ימינו. מבוא לחיים ותורת החיים של קונפוציוס

עוד דברים מעניינים: