פמיניזם

פמיניזם = יציאה כנגד סדר 'מדכא' קיים.

מגדר = מיניות, במובן החברתי ולא במובן הביולוגי. ההשתייכות המגדרית איננה נקבעת ע"י איברי המין, אלא ע"י ההתנהגות, לאור הדפוסים המקובלים בחברה. התנהגות נשית, למשל, נקבעת ע"י התנהגות רגשית, אימהית.

המילה 'אישה' ו'גבר' מגלמות בתוכן משמעויות חברתיות, כלומר להיות אישה זה אומר משהו על האופי והתכונות שלה ('נשיות' משמעה שבריריות, רגשיות, אכפתיות וכו', בעוד ש'גבריות' משמעה כוחנות).

תקופות בפמיניזם

א.      גל ראשון: פמיניזם ליברלי (תחילת המאה ה19- עד שנות ה 90- של המאה ה20-). זוהי תפיסה שנחשבה לחדשה בתקופה זו, בעקבות משנותיהם של הובס ורוסו והמהפכה הצרפתית והאמריקאית, אשר דיברו, די לראשונה, על מושגי החופש והחירות. וכחלק מכך, דובר על הקיפוח של הנשים, אשר הינן בני אדם לכל דבר. בתחילת המהפכה הפמיניסטית, במשך כ70- שנים נחשבו הנשים המהפכניות למגוחכות, ורק במאה ה20- קיבל מאבק זה תאוצה עם הענקת זכות הבחירה לנשים (למשל בשוויץ, קיבלו הנשים זכות בחירה מלאה רק בשנת 1971). חלק חשוב במהפכה התרחש בתקופת המלחמות (תחילת ואמצע המאה ה20-), כאשר הגברים יצאו להילחם והנשים 'תפסו את מקומם', ובכך השיג הפמיניזם הליברלי, במובן מסוים, את דרישותיו הראשוניות. אך לאחר שנסתיימו המלחמות הגברים שבו הביתה וביקשו להחזיר את המצב לקדמותו. הנשים, אם כן, השיגו שיוויון זכויות בפני החוק, ובכך התמקדה מהפכה זו.

ב.      גל שני: פמיניזם תרבותי (שנות ה60- וה70- של המאה ה20-). זהו מאבק מסוג שונה, אשר מכיר בהבדלים הקיימים בין הגברים לנשים, אשר קורא להענקת במה להשמיע את קולה של התרבות הנשית, ולתת ביטוי (שלא ניתן בעבר) לייחודו של המין הנשי. כלומר, המאבק לא התמקד בהענקת זכויות (שכן הזכויות הבסיסיות כמו זכות הבחירה) כבר קיימות.

ג.        גל שלישי: פמיניזם רב-תרבותי (משנות ה70- של המאה ה20- ואילך), פמיניזם 'שחור' (או 'מזרחי' במושגים של מדינת ישראל). הטענה שמובאת בשם הנשים ה'שחורות' היא שהפמיניזם הליברלי והתרבותי מתייחס לנשים כקבוצה אחת הומוגנית, כאשר מצב זה לא מייצג את מה שקורה במציאות. הן קראו לשים לב לשיוך התרבותי השונה של הנשים, מכיוון שהמצוקה של אישה שחורה או מזרחית שונה (גדולה יותר) מהמצוקה של אישה לבנה. בעיה זו באה לידי ביטוי בכך שבעוד שהפמיניזם הליברלי גרם לאישה הלבנה לצאת לעבוד (במקום לשמש כעקרת בית), הגיעה אישה שחורה להחליף אותה, ובמובן זה המהפכה הפמיניסטית לא רק שלא שיפרה את המצב בשביל המעמדות הנמוכים, אלא אף הרעה אותו.

כחלק מהטענה הפמיניסטית המתנגדת לליברליזם, נולד המשפט "הפרטי הוא הציבורי", אשר מהותו בחיוב התערבותה של המדינה בעת הצורך. יישום של טענה זו בחוקי המדינה אמור להגן על בטחונן של הנשים, ולמנוע, בין היתר, אלימות נגד נשים. כלומר, אם מעוגן בחוק כי המדינה יכולה להוציא בעל מביתו בגלל שהתעלל באשתו, יש לכך חשיבות רבה מבחינת הפמיניסטיות. הליברלים, בניגוד לכך, טוענים כי אדם, בתוך ביתו, יכול לפעול ע"פ הכללים האישיים שלו ואינו כפוף, במובן מסוים, למדינה בה הוא חי. כמו כן, המשפט "האישי הוא הפוליטי", אשר נטען ע"י הפמיניסטיות, אומר כי כל דבר אישי יכול ורשאי להפוך לעניין פוליטי (כלומר, בעיה אישית של אישה, למשל, יכולה לעלות לסדר היום הפוליטי ולקדם, בכך, את בעיותיו של המגזר הנשי במדינה).

הקשר בין המבנה של המשפחה ובין הסדר הפוליטי: ע"פ המסורת, האב הוא ראש המשפחה (וכחלק מכך דואג לפרנסת המשפחה, שם המשפחה הוא השם של הגבר וכו'), ואילו האם דואגת לענייני משק הבית. המהפכה הפמיניסטית פוצצה את הנושא הזה, ויצאה נגד המבנה הפטריאכלי של המשפחה. הרעיון שהאשה צריכה להיות בבית והגבר צריך להיות בחוץ (בעבודה, בפוליטיקה) איננו טבעי ויש לכך הוכחות היסטוריות ואנתרופולוגיות. ניתן לראות כי למצב זה יש השלכה פוליטית מובהקת, שכן ניכר וברור כי המין הנשי מופלה לרעה בפוליטיקה. לכן, הפמיניזם קורא לשינוי עמוק במבנה החברתי והפוליטי מבחינת מעמד האישה.

בגלל הסטריאוטיפיות האומרת כי לנשים יש תכונות נפשיות מסויימות ולגברים יש תכונות נפשיות אחרות, הדעה הרווחת בעבר תפסה את הגברים כחזקים, החלטיים ולא רגשניים, בעוד שהנשים תמיד נתפסו כחלשות, שבריריות, היסטריות וכו'. במובן מסוים, ניתן לראות שהפמיניסטיות טענו שהתהליך של טשטוש הגבול בין הנשים לגברים, יש בו אלמנט של אמנציפציה (שחרור).

דבר זה בא לידי ביטוי גם מבחינה חיצונית (גברים עם שיער ארוך, נשים עם שיער קצר ומכנסיים וכו').

ההיבט הכלכלי: חלק מהכוח הפריבילגי שהיה לגבר במשפחה שקדמה למהפכה הפמיניסטית נבעה מכך שהגבר היה המפרנס. מבחינה זו, המגמה להגביל את יכולתן של הנשים לעבוד בחוץ הייתה מאוד נוחה ליחסי הכוח בתוך המשפחה, ולכן, במובן מסוים, יש כאן מצב של הירארכיה נפשית או מינית ופוליטית. מארקס, לפני יותר מ 150 שנים, מצא שמאחורי היחסים הכלכליים המעמדיים מסתתרת הנחה פוליטית. גם הקפיטליזם הבורגני נגדו יצא מארקס, טען שהמבנה ההירארכי של הכלכלה הוא טבעי (כלומר, יש אנשים שנולדו להיות עשירים ויש אנשים שנולדו להיות עניים), ומארקס ניסה (והצליח) להוכיח שזו ביטוי כלכלי למצב פוליטי ותו לא. כלומר, אם מערכת ההזדמנויות הייתה נבנית בצורה שונה, המצב היה שונה (ובין היתר גם מעמדן של הנשים היה שונה). מבחינה מסוימת ניתן לומר כי הטענה "הפרטי הוא הציבורי" אומרת כי העולם של המשפחה הוא העולם אשר מעצב את התודעה לגבי המעמד של הנשים מול גברים. ההקמה של מוסדות ציבוריים להגנה על זכויות הילד קשורה בנושא הפמיניסטי, משום שזהו חלק מתהליך מתמשך שבסיסו בטענה שמבנה המשפחה עליו מתבססת מערכת החוקים של המדינה הוא לקוי. כלומר, העובדה כי נשים (בעבר) וילדים (כיום) אינם מקבלים זכויות מתבססת על המודל של התא המשפחתי, וזוהי בעיה חמורה. המדינה כיום צריכה לתת מטרייה של ערובות משפטיות ואחרות למעמדו של האינדיבידואל (אישה, ילד וכו'), אשר עלול להיות נתון להתנהגות כוחנית מצד האחר. המדינה, אם כן, נקראת יותר ויותר להתערב בנעשה בתחום הפרטי (מבחינת נשים מוכות וילדים מוכים, למשל). ניתן לראות ביטוי לכך גם בתחומים נוספים (נציב תלונות ציבור במוסדות עצמאיים שונים כמו הצבא והאוניברסיטה). המהפכה הפמיניסטית יוצרת בעיה בעידן הדמוקרטי, מכיוון שהפמיניזם, מצד אחד מצדד בהתערבות של המדינה ומצד שני דורש להגן על הפרטיות של האינדיבידואל. הטשטוש הזה מציב אתגר בפני המדינה, אשר נקראת מצד אחד להגן על הפרטיות של האינדיבידואל (ע"מ לשמור על הייחוד של הסקטור הנשי, למשל) ומצד שני להתערב בנעשה בתחום הפרטי כשיש צורך בכך. עם זאת, המהפכה הפמיניסטית הינה, במובן מסוים, מהפכה דמוקרטית חשובה שכן היא הביאה לאמנציפציה של מעמד הנשים.

הנשים בחברות המסורתיות חשות מאויימות מהמהפכה הפמיניסטית ולכן נלחמות בה בחורמה. עם זאת, מסתבר כי הרוחות של הפמינזם נושבות גם בקרב סקטורים מסורתיים, אך פחות באות לידי ביטוי.