הרמב"ם מסיים את מורה נבוכים בתורה שאומרת שאדם בסופו של דבר צריך להתרכז רק בעצמו. מוסר הוא מגוחך, כי האדם חורג מעצמו. זו תורה אגוצנטרית מאד. גם במידות חשוב להשקיע רק כאמצעי ולא כמטרה.
ספרי דת ומוסר בד"כ מסתיימים בציווי לצאת מעצמך. מורה נבוכים של הרמב"ם אומר שהכשל הוא שאדם לא משקיע בעצמו. יש לרמב"ם אידיאל אוטרקי, שאדם יהיה בלתי תלותי בשום דבר שהוא חיצוני לו. כאן הרמב"ם הוא על סף בניית האקורד המסיים של מורה נבוכים, כשמדבר על הפער בין השלמות הראוייה ובין תפישת האנשים את השלמות הראוייה.
הפסוק שאמור להביע את החכמה:
"כה אמר ה': אל יתהלל חכם בחכמתו, אל יתהלל הגיבור בגבורתו, אל יתהלל עשיר בעשרו, כי בזאת יתהלל המתהלל – השכל וידוע אותי" – ירמיהו הבין את כל מה שהפילוסופים יודעים, יש כאן היררכיה של שלמויות. אל יתהלל חכם בחכמתו – החכמה הזו לא יכולה להיות האינטלקט (כי זה השכל וידוע אותי), אלא שלמות המידות (בשביל זה הרמב"ם שתל לנו את המשמעות הזו בתחילת הפרק), גיבור בגבורתו – בגוף, עשיר בעשרו – שלמות הקניין. ירמיהו מנסה לפוגג כאן את כל מה שאנשים מתהללים בהם – שלמות המידות, שלמות הגוף ושלמות הקניין. ירמיהו בנה אותם כפי סדרם בעיני ההמון. אנשים מעריצים עשירים, פחות מהם אתלטים, ועוד פחות מהם אנשים נחמדים. זה היה אמור להיות הפוך, כי אנשים שהצליחו במידותיהם הצליחו יותר מאשר אתלטים, שהצליחו יותר מאשר העשירים. אך האמת היא שתכלית החיים של האדם היא לדעת את ה', והשלמויות הללו הן רק אמצעים.
אך לא כאן נגמר הפסוק, הרמב"ם בנה כאן דרמה. הרמב"ם מזכיר את א-נ"ד, מידות האל (הודיענו נא את דרכיך), המילים שבהן מסיים ירמיהו את הפסוק הן "השכל וידוע אותי אני ה' עושה משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאום ה'". אריסטו היה מסיים את הפסוק לפני כן. תכלית חייו של האדם על פי אריסטו היא ידיעה. אך לפי הרמב"ם ירמיהו לא סיים שם אלא המשיך ל"עושה חסד" וכו'. מורה נבוכים של הרמב"ם מסתיים באמירה שתכלית הידיעה הגדולה היא המידות. יש בעייה עם הקריאה הזו, כי המידות נמצאות עוד קודם. אז השאלה היא אם המידות הן האמצעי או המטרה. המידות הן אמצעי למטרה, להשכלה, אך ההשכלה הגבוהה ביותר אינה זאת שמוציאה את האדם מהחברה. צריך לקרוא את הטענה של הרמב"ם כאמירה שיש שני סוגים של מוסר – יש מוסר שמביא את האדם לידי השכלה, אך יש גם מוסר שהוא תוצאת ההשכלה. בסוף גם ההשכלה היא אמצעי, לחיים מוסריים וחיים חברתיים. אחת מהשאלות האמיתיות במורה נבוכים של הרמב"ם היא מה בין מוסר שמביא אדם לידיעת ה' ובין מוסר שהוא תוצאת ידיעת ה'. המטרה של מורה נבוכים איננה הידיעה אלא הפעולה שאותה ידיעה מיילדת.
כלומר, על פי הרמב"ם גם ידיעת ה' היא אמצעי, כשהמטרה היא עשות חסד, משפט וצדקה, כמוסר שנולד מהשכלה. חיקוי דרכיו של אלוהים, כמו בא-נ"ד. על פי הרמב"ם עושים זאת ע"י יצירת אישיות שהיא חיקוי טוב של הטבע. הקודקס שנוצר כדי ליילד את האדם שדומה לטבע הוא התורה. כלומר, המסקנה של מורה נבוכים הוא משנה תורה. המוסר שנולד מידיעת ה' על פי א-נ"ד הוא ההלכה, ומסקנת מורה נבוכים מסתיימת במקום שבו מתחיל משנה תורה, על פי הקריאה הזאת.