הרמב"ם: תכלית המצוות

השאלה שצריך לשאול בהקשר הגותו של הרמב"ם היא האם כשמשילים מהאל את ההשגחה, האם זה לא מוריד מתכלית המצווה. אם אינה מרצה את האל, מהי?

צריך להבין את המחאה של התנ"ך, כשמישהו צועק צריך להבין כלפי מה הוא צועק. היום אנחנו רואים רק את הצעקה, לא כנגד מה היא. הרמב"ם הוציא את אלוהים לא רק מהטבע אלא גם מתוך הדמיון והמחשבה, זה מהלך שהמשיך את האינרציה המקראית, את הלוגיקה הפנים-מקראית, עוד צעד אחד, והביא אותה עד לקצה שלה. המצוות בתורה הן אוסף של טקסים שעושים אותן. לדוג', עגלה ערופה, פרה אדומה, תפילין, ציצית.

חוק חשוב של העולם הפגאני והמאגיה הפגאנית: ג'יימס פרייזר. הוא אומר שהעולם המאגי הוא עולם של טקסים, כשכל טקס הוא פעולה של כח. יש טקסים שמורידים גשם, יש שמשיגים פוריות, יש שמביאים ניצחון במלחמה או בציד, שמקנים יציבות למבנה וכו'. את הטקס עושים בשביל להשיג שליטה. יש לטקס השפעה. אלו טקסים מרובי סעיפים ופרטים, ואם התוצאה לא קורית סימן שהאדם לא עשה את הטקס נכון, על פי שולמן. זה העולם המאגי, יחסים סיבתיים ישירים בין הטקס ובין התוצאה של הטקס. בעולם של כאוס וחוסר שליטה הטקסים מביאים לאדם שליטה, או לפחות תחושת שליטה. העולם המאגי מזכיר באופן מאד עמוק את הטכנולוגיה, ידע על דרך פעולה שמשיגה שליטה על העולם. ההבדל בין מאגיה לטכנולוגיה על פי פרייזר הוא שטכנולוגיה עובדת ומאגיה לא עובדת.

גודמן אומר שההבדל הוא אחר – בעולם המאגי הידע נתון לראש השבט, ובו טמון הכח הפוליטי שלו, הכח שלו לשלוט על אנשים. טכנולוגיה היא דמוקרטיזציה של הידע שמצוי במאגיה, כל אחד יכול להשיג את הידע. וזה לא רק דמוקרטיזציה של הידע, אלא גם דמוקרטיזציה של הכח. גם האדם הפשוט היום יכול לדבר בטלפון, גם אם הוא לא מבין איך הוא עובד. היו מתייחסים אחרת לטלפון אם הוא היה נמצא רק אצל אדם אחד. עולם של מדע הוא עולם של דמוקרטיזציה של הטבע, עולם של טכנולוגיה הוא דמוקרטיזציה של הכח.

על פי אריסטו מה שהופך את הפילוסופיה לאלהית הוא שהיא הסיבה של עצמה, היא לא משמשת לכלום. פוקו אומר לעומת זאת שכל ידע הוא כח, אין תשוקה אינטלקטואלית באמת, הכל נועד להשיג משהו.

המדע מבוסס על כך שהידע נגיש לכולם. בוחנים הישג מדעי ע"י השאלה אם הוא הפך למאמר מדעי שהתפרסם בכתבי עת חשובים, ואז יש לכל המדענים נגישות לידע שהוא השיג, ואז כולם מנסים להפריך אותו, וכל עוד לא מצליחים זו נחשבת תיאוריה דומיננטית. זה ידע פתוח. הידע יכול להפוך לטכנולוגיה, לא בשל חירות מדעית אלא בגלל צרכים קפיטליסטיים, ואז הוא מופץ בעולם, בשל היתרון הכלכלי שמקבלים מהפצה זו. ממירים את היתרון שבידע ביתרון שבהפצת הידע.

פרייזר לא שם לב להבדל מהותי בין המאגיה לבין המדע.

לאור זה נחשוב על התנ"ך. יש בתנ"ך הרבה טקסים עם הנחיות די מדוייקות. אך התנ"ך הוא ספר של טקסים בלי תוצאות. כאילו התנ"ך מאמץ עולם של סיבות בלי התוצאות. המשמעות של ההשמטה של התוצאות בתנ"ך היא שהמוטיבציה הראשונית לקיום טקסים נעלמת. ההשמטה של התוצאה הפגנית תו"כ אימוץ הטקס הפגני היא צעקה אילמת. משמעותה היא שהיא הופכת כל טקס שאדם מבצע מפעולה של שליטה לפעולה של ציות, מהפעלת כח למבע של חוסר כח. זוהי רפורמה עמוקה בפסיכולוגיה הדתית. על הציות הזה יש שכר, אך הוא לא תוצאה של הפעולה, אלא של הציות. הפעולות אינן מכניות, עושים טקס ויורד גשם, אלא שחברה שתלוייה לדבר ה' ממילא תקבל שכר. מעבר משליטה לאל לכניעות לו, והבנה שהאל שולט בך.

דאיסטים במאה ה-18 ניסו ליצור דת רציונלית, ולמחוק את כל הטקסים. הפעולה המקראית יותר מתוחכמת, לא מחיקת הטקסים אלא את תוצאותיהם. כך בעצם בקיום הטקס הכאילו פגני נוצרת פעילות אנטי-פגנית, של כניעות ולא של שליטה. קויפמן שם את הדגש שלו על המשמעות התיאולוגית של זה, אך אנו נשים את הדגש על המשמעות הפסיכולוגית של זה. הצורך להשתמש בדת לצורך שליטה לא נעלמה גם עם התנ"ך, כמה שהוא ניסה להדוף את זה. הקבלה הוא הנסיון הכי גדול במסורת היהודית לבטל את ההשמטה המקראית, ממש בגדול. בעולם הפגני באמצעות הטקסים משפיעים על הטבע, הקבלה אומרת שיש השפעה על האלהות ממש, העצמה אדירה של המעשה האנושי.

תשבי קורא לזרם המרכזי של הקבלה "קבלה תיאוסופית תאורגית". האלהות במשבר, יש מצוקה בעליונים. סימני ההיכר של המצוקה: דיסהרמוניה בין תפארת למלכות, או חוסר איזון בין חסד לדין. מכיוון שכל המציאות היא השתקפות של האלהות, כל מה ששבור ולא הרמוני בעולם הוא השתקפות של האלהות. א"א לתקן את ההשתקפות, צריך לתקן את המקור. תיקון המצוקה של האלוהים הופך להיות תכלית האדם. מטרת האדם – "לצורך גבוה". האדם משיב לאלהות את ההרמוניה האבודה ומשיב את האיזון באמצעות המצוות. התורה גם רומזת על המצוקה של אלוהים בין השורות דרך השפה המיסטית, אך גם מעניקה לאדם דרך לתקן את האלהות באמצעות המצוות. אנחנו רגילים לראות את האלוהים כגואל של האדם, אך הקבלה התיאוסופית תיאורגית הפכה את היוצרות, ולפיה האדם גואל את אלוהים.

בעולם כזה, על כתפי מקיים המצוות מוטלת החובה להציל את המצווה. בעולם כזה היחס להלכה מוגבר, כל העולמות האלהיים תלויים בהלכה. לכן אסור לשנות את ההלכה וצריך תפישת הלכה שמרנית שמקפיאה את ההלכה, אך מצד השני תפישה זו נותנת לו הרבה משקל. לא רוצים את הכח על ההלכה של חכם התלמוד, אלא את הכח של ההלכה. "תיקון עולם" אצל הלל הזקן ושאר חכמי התלמוד מתקנים את ההלכה ואת התורה. אך זה לא תיקון התורה אלא תיקון עם התורה, שמתקנים את האלהות, וכתוצא לוואי גם את הקוסמוס. עולם זה נתן הרבה משקל להלכה ולמצוות, והשיב את ההשמטה המקראית של היכולת להשפיע על הטבע. לא משפיעים רק על הטבע אלא על כל העולמות.

[ובכ"ז המקובלים מפרידים בין 7 קטנות ל-3 עליונות, כשלעליונות האדם כלל לא יכול להגיע. בנוסף, הם מדגישים שהכל סימבוליקה מיסטית וצריך להתייחס לזה כאל סמל ולא למשהו שיש להבין בצורה וורבלית] ובכ"ז העולם מוטל על כתפי המצווה.

הקבלה עלתה רק לאחר הרמב"ם, ויש הטוענים שכריאקציה לרמב"ם. יש מחלוקות מתי הגיעה הקבלה לעולם. שלום טוען שהיא נוצרה בסוף המאה ה-12 בספרד. כיום יש מגמה אצל תלמידיו ותלמידי תלמידיו (בעיקר משה אידל ויהודה ליבס) שטוענים שהקבלה היתה זרם שלא הועלה על הכתב, אך היה קיים באופן תת-קרקעי מאות בשנים לפני שהיא הועלתה על הכתב באמצע ימה"ב. זוהי ורסיה מחודשת של מחלוקת אחרת בין חוקרי קבלה בראשית המאה ה-20 ובין שלומי אמוני ישראל, שסברו שהזוהר הוא חיבור תנאי (מכיוון שאין כתבי קבלה עד ספר הבהיר, ניתן לומר שלא היתה קבלה עד אז).

הרמב"ם אמר שהאל שאפשר לתקן אותו ע"י הנחת תפילין הוא ודאי לא מחוייב המציאות. אל שרוצה מצוות אינו אל, זה אוקסימורון. אם הוא אל הוא לא תלוי באף מעשה ולא זקוק לאף מעשה. אם הוא משוחרר בשפה האנושית הוא משוחרר גם מהפעולה האנושית. הפעולה של הרמב"ם היא האמירה שהמצוות משפיעות על העולם, אך לא על המצווה אל את זה שציוו עליו. הן פועלות על מי שמקיים אותן. מי שנוצר ע"י שמירת השבת הוא שומר השבת. מי שנוצר ע"י הנחת תפילין הוא מניח התפילין. זה עולם סיבתי אחר, לא בין האדם לעולם כמו בעולם המאגי ולא בין האדם לאלוהים כמו בעולם הקבלי, אלא בין האדם לבין עצמו. עברנו ממאגיה לתאורגיה לתרפיה. [תאורגיה – פעולות שמשפיעות על האלהות, מאגיה – פעולות שמשפיעות על הטבע, תרפיה – פעולות שמשפיעות על הנפש האנושית].

אם כל תכלית המצוות היא לתקן את המקיים אותן ולא את המצווה עליהן, כדי להבין את המצוות צריך להבין קודם לכן את האדם. לכן הפסיכולוגיה של הרמב"ם היא תנאי מוקדם להבנת כל טעמי המצוות. הן מתאימות לאדם וצריכות לרפא אותו.

קריאה במורה נבוכים של הרמב"ם

ללמוד טוב יותר:

לקבל השראה:

להפעיל את הראש:

להשתפר: