ההיסטוריה של הפילוסופיה: הערות מקדימות-
איננו עוסקים בהיסטוריה, אלא בפילוסופיה. לכן כאשר אנו לומדים את היסטוריה של הפילוסופיה יש לשאול את עצמינו מה הטעם לעשות זאת.
ידע איננו דבר שמעניין אותנו כשלעצמו, לכן לא מובן מה המקום של הידע בתוך הפילוסופיה. ראינו בפילוסופיה היוונית שסוקרטס היה אדם שלא ידע, ולמרות זאת נחשב לגדול הפילוסופים– כך שהיחס בין ידע לפילוסופיה דורש התבוננות והתעמקות. אם כן, אם ידע לא מעניין אותנו כשלעצמו (השכלה כללית)- מה הטעם לעסוק בהיסטוריה של הפילוסופיה?
בכדי להשיב על כך ניזכר כי הרעיון של ההיסטוריה של הפילוסופיה הוא רעיון מודרני מאוד, פילוסופים קדומים לא עסקו בכך. העיסוק בפילוסופים קדומים נחשב לעיסוק פילוסופי ולא היסטורי; גם דקארט אומר במאמר הראשון ב'על המתודה' כי אין טעם לעיין בספרים הישנים. הרעיון של ההיסטוריה של הפילוספיה הוא חדש אם כן, תיארוך לא מדויק שלו יהיה- בסוף המאה ה-18, תחילת ה-19. השם שמזוהה ביותר עם העיסוק בתחום זה (היסטוריה של הפילוספיה)- הגל: הסיבה לעיסוק זה, המניע של הגל, הוא שיש לו פילוסופיה של ההיסטוריה. במילים אחרות: אין היסטוריה של הפילוסופיה בלי הפילוסופיה של ההיסטוריה; הפילוסופיה של ההיסטוריה מצדיקה את העיסוק בהיסטוריה.
הגל מציע תאוריה של ההיסטוריה כהתפתחות- לפניו התחילו לסינג, קאנט (בתיאוריות על הפוליטיקה)- אך הוא הראשון שנותן תיאור של ההיסטוריה, ומעגן את תפיסת הקדמה באופן פילוסופי. לפי גישתו- לעולם יש כיוון. הכיוון הוא כזה, שהרוח והממשות הופכת יותר ויותר שקופה לעצמה; המושגים מתבהרים יותר והמחשבה הופכת למדויקת יותר; האמת מתגלמת לאט לאט עד ההתגלמות המושלמת (שהיא אצל הגל- אחח.. הצניעות..).
הגל מחלק את הפילוסופיה לזרמים , באמצעות טיעון מורכב. בתוך עיסוק בהיסטוריה גלום העיסוק בפילוסופיה של ההיסטוריה, תורה שאותה ניסח הגל באופן תיאורטי.
התיזה הזו, של פילוסופיה של היסטוריה התפתחותית- היא בעצם תזה שמניחה קדמה. העיסוק הזה הוא במובן מסויים כמו לעקוב אחרי הוכחה מפורטת עד המסקנה אותה אנו מבקשים.
ומה איתנו, אנשי המאה ה-21 שאינם מחזקים בתפיסת הגל- של הפילוסופיה של ההיסטוריה; מה היחס שלנו ללימוד היסטוריה של הפילוסופיה?
[פילוסופים והיסטוריונים בתק' של מלחמות העולם ה-1, וה-2 חשו כי לא ניתן יותר להחזיק בפילוסופיה של הקדמה. הם הבינו כי היא מה שיצרה את המלחמות ואת הקריסה המוסרית והפוליטית].
אז מה המשמעות האופרטיבית של קריסת אתוס הקדמה עבורנו?
אמנם, יש שיאמרו שעיסוק היסטורי הוא אכן בזבוז זמן (סארטר לדוג'); העיסוק בנצחיות וקדמת הנפש הוא עיסוק אנכרוניסטי לגמרי, שאין לו הצדקה.
אך אנו בכ"ז בוחרים לעסוק בהיסטוריה של הפילוסופיה. מדוע? הסיבה לכך היא, מפני שלהיפטר מהפרדיגמה ההגליאנית, מרעיון הקדמה- זה למעשה לחזור לאותם הוגים לא כחלק מהיסטוריה (שהסוף מצדיק את תחילתו), אלא לחזור אל ההוגים בתור הוגים. כלומר, לא לחשוב על הטקסטים בהקשר בו הם נוצרו, כטקסטים היסטוריים- אלא כטקסטים פילוסופיים. אנו נראה שהוגים אלו אינם סתם 'פילוסופים בני המאה ה-18/ 17'- מפני שפילוסופיה איננה מחשבה הקשרית שיש לה תוקף רק בזמן מסויים בהיסטוריה. ניתן לחזור אל הטקסטים בכל זמן וללמוד מהם פילוסופיה. זו הזדמנות לעסוק במחשבה וזה הדבר היחיד שמעניין אותנו.
יוצא מכך, שבשיעור- לא ננסה להכריע בין מחלקות, אלא רק להציף אותם. לא נשפוט אלא ניכנס לתוך עולמם של ההוגים ונסגל את המחשבה שלהם, כדי שיום אחד נצליח לחשוב בעצמנו…
