לכס
הדוברים: סוקרטס, ליסימאכוס, מליסיאס (אף כי אינו מוציא מילה כל הדיאלוג…), ניקיאס ולכס.
ליסימאכוס מחפש איך ללמד את ילדיו להיות טובים יותר וסבור כי התשובה היא בלימוד קרב שריון. הוא פונה לסוקרטס שיכריע בשאלה וזה מחפש את מה שכביכול לימוד קרב שריון אמור ללמד. סוקרטס מגיע לשאלה המרכזית שהיא: מהו אומץ-לב? האם דרך לימוד קרב שריון תתפתח גבורה אצל התלמיד?
מי ראוי ללמד אומץ לב? מי ה'מומחה'? ואם הוא מומחה אזי למה בעצם? סוקרטס מחדד את השאלה – יש להבחין בין המטרה לאמצעי שהרי המטרה אינה לימוד לחימה עצמה אלא ההצטיינות. יש למצוא מי שיחנך את נפשם של הילדים, מורה לנפש שיהפוך את האדם לטוב יותר, כלומר ילמד את 'הסגולה הטובה'. כשסוקרטס שואל מהו אומץ הוא למעשה מחפש את מהות האומץ. (מדוע אומץ – זהו חלק מן הסגולה הטובה אבל אי אפשר לעבור מהפרט אל הכלל…).
לכס מציע: גבורה פירושה לעמוד איתן בקרב (בפלנקס – phalanx).
סוקרטס מפריך: ניתן להלחם תוך כדי נסיגה. כלומר לכס נותן תשובה ספציפית מדי וסוקרטס מפריך ומחפש הגדרה כללית יותר. הוא נותן כדוגמא את המהירות, הגדרה שמכסה תחומים רבים.
לכס מבין ומציע: התמדה. וסוקרטס מחדד – התמדה נבונה.
שוב סוקרטס מפריך כי קיימת התמדה שלילית והרי אומץ לב הנו תכונה יפה וטובה. הפעם לכס נותן תשובה כללית מדי וסוקרטס מחפש הגדרה מדוייקת יותר.
ניקיאס נכנס למשוואה וטוען כי ההגדרה לדעתו קשורה בידיעה ומציע הצעה נוספת שאומץ לב כרוך בידיעת העתיד, כלומר האיום העתידי.
שוב סוקטרס שולל כי הרי גם פחד יש בו מן הידיעה את האיום העתידי. אבל יש לדעת מה האיום שהרי עשיית דבר מסוכן בלי ידיעה מוקדמת איננה גבורה.
סוקרטס טוען כי ההגדרה לוקה בחסר כי אין היא כוללת את היות הגיבור שקול דעת וצדיק, וכו'. כלומר הוא צריך את כל התכונות האלה כדי שההגדרה תהיה מדויקת. כלומר, הגדרנו את החלק בעזרת השלם (אומץ לב הוא חלק מהסגולה הטובה וכל התכונות שמנינו מהווים את הסגולה הטובה). מגיעים לאפוריה והדיאלוג נגמר.