וויליאמס[1]– ביקורת על קאנט והאני המוסרי הרזה
טען שהמושג של ציווי קטגורי, של יצור רציונאלי בדיוק דומה להחלטה של האדם כורת האמנה מאחורי מסך הבערות- אין יצור כזה. אין בני אדם רציונאלים טהורים בלי רגשות. קאנט מדבר על רצון רציונאלי טהור. אלו יצורים שאין להם העדפות, אמונות שקשורות לסביבה בה נולדו, להורים, הם ממציאים ערכים יש מאין. לא במקרה אצל רולס ראינו את קדימות ה-rights מעל ל-good. רולס אומר 'קודם כל בואו נסכים על ה-right ואחר כל נסכים על טוב'. באים סנדל וולצר ומקנטייר ואומרים לרולס שזה אבסורד. המושג היסודי הוא הטוב, הקדימות היא בדיוק להיפך. יש קודם כל מושגים של טוב ומהם גוזרים את המושגים של צודק. אנשים לא יכולים לחייב עצמם להסכים על עקרונות צדק תחת מסך בערות.
המושג של רולס ומיל והובס ולוק וקאנט כמובן, הוא רזה מדי, וויליאמס יאמר שהגודל של האני המוסרי הקנטיאני הוא כגודל ראש סיכה, חסר ממדים. אחד ההקשרים שדעה זו צומחת בהם הוא כי הרעיון של ויטגנשטיין שאין שפה פרטית, ושפה היא דבר קהילתי. כך גם אין ערכים או טוב שהאדם יכול להמציא לעצמו. אנו נולדים לתוך המסורת, לתוך השפה, נולדים להשקפות עולם ערכיות מוסריות מסוימות בתחומים השונים, ואנו לא יכולים להתעלם מהמימד החברתי של זהותנו. זו נחשבת לביקורת משמאל כי השמאל הסוציאליסטי והקומוניסטי בדיוק החזיק בתפיסה המרקסיסטית הזאת. מרקס חשב שההשקפה הזאת קשורה לאינדיבידואל. זה רק מוכיח שהאדם הוא תוצר של המעמד, של יחסי הייצור, בתוך קהילה רלוונטית. זה יכול להיות מעמד, קהילה דתית, לשונית, לא משנה. הזהות שלנו נקבעת על ידי החברה שבתוכה אנו חיים ואיתה אנו עסוקים באינטראקציה.
הרבה פעמים שאלות פרוצדוראליות מתגלעות כאשר יש ויכוח על הטוב, אבל השאלה עצמה היא האם זה הוגן או לא? האם שיטת בחירות היא לגיטימית או לא.
אפשר להפשיט אדם מכל מה שסביבו, אבל אז הוא לא יצור פוליטי. הקהילתן יאמר שהשאלה היא מה הערכים.
[1] סר ברנארד ארתור אוון ויליאמס (Bernard Arthur Owen Williams) (21 בספטמבר 1929 – 10 ביוני 2003) היה פילוסוף בריטי שעסק בפילוסופיה של המוסר.משך למעלה מעשור החזיק הקתדרה לפילוסופיה על-שם נייטברידג', הקתדרה היוקרתית ביותר לפילוסופיה של אוניברסיטת קיימברידג'.שמעו של ויליאמס יצא ברחבי העולם בזכות נסיונותיו להשיב את מחקר הפילוסופיה של המוסר ליסודותיו: להיסטוריה ולתרבות, לפוליטיקה ולפסיכולוגיה, ויותר מכל, ליוונים. היו שתיארוהו כ-"פילוסוף אנליטי עם נשמה של הומניסט," אך הוא בתורו ראה עצמו סינתזיסט, בשואבו רעיונות מתחומים שדומה כי חדלו זה כבר לתקשר ביניהם כהלכה. הוא דחה את הרדוקציוניזם המדעי והאבולוציוני, ואף נשמע מכנה את הרדוקציוניסטים "אלה שבאמת איני מחבב" משום שאינם יצירתיים מן הבחינה המוסרית, כך טען. לדידו, הייתה המורכבות רבת-משמעות, בלתי ניתנת לצמצום ובעלת יופי בל יתואר.ויליאמס אף נודע כאחד מתומכיהן הגדולים של הנשים באקדמיה, בראותו בנשים את האפשרות לסינתזה בין ההיגיון, לבין הרגש, שלתחושתו חמק מעיניה הביקורתיות של הפילוסופיה האנליטית. הפילוסופית האמריקאית מרתה נוסבאום אמרה עליו כי היה "קרוב ככל האפשר להיות פמיניסט, עד כמה שאדם רב-עוצמה בדורו מסוגל היה להיות."
